מהדוד אהליאב יפת, ראשל"צ

הבטחה לברק.

• אזכור את ברק – ביישן וצנוע

ובחיוך מלא חן – סודותיו הצניע

בן לאב עמל, לאם חרוצה – ולבנות אח ורע.

בן כפר-הנגיד על דשא גדלת,

בירק הפרדס, ואדמה פלחת.

• אזכור אותך ברק, איך הדשא הרווית, והעצים השקית,

ומתחתם – את גופך הצנום בתרגילים חישלת.

לקראת הצו בבוא העת, ליחידה בה בחרת לשרת.

• אזכור את ברק - במדים בחופשה ביישן וצנוע

בחיוכו מלוא החן סודותיו הוא מצניע,

אך בהתפעלות יגלה לאביו, כי גבול סבל הגוף

מה רחוק הוא, ולאן יגיע,

ולשאלה היכן אתה בני? ומעשיך מה?

עונה הבן באותו חיוך: אבי ובאם תדע?

תועלת – תועלת תצמח לך מה?

• תזכרו את ברק – ביישן וצנוע,

שבחיוך מלא חן, באותו בוקר, את סודו הצניע,

ורק זאת אמר: אשוב אליכם בעוד ימים מספר,

נשק לאם, לאב, ולאחיותיו, ולאחר מכן שטח בקשותיו:

את בגדי הכינו, ושמרו חסכונותי,

כי בבוא מועד – אגשים חלומותי.

• נזכור זה העלם – הביישן והצנוע,

חיוכו כבה ונשמתו הצניע,

בשרות האומה למשימה נקרא,

ונפל בנר ראשון חנוכה תשמ"ה (18.12.84 )

וכמכבי בן-חשמונאי – סמל לדורות,

נקשר ברק בשרשרת האבות!

ואשמע קריאתך ממעמקי קבר:

התחזקו הורי, התחזקו ואותי זכרו,

זכרו הורי, זכרו – חזקו והתחזקו,

למען את בנכם – זכור תזכרו!!

יורם יצחקי-מפקד הצוות

הייתי מפקדו של ברק מהיום שבו הגיע ליחידה ועד היום בו הוא נהרג.

אני רוצה לספר על שתי תמונות שיש לי מברק. הן לא היחידות, אבל הן כאלה שאולי יסבירו או יראו את ההתפתחות שלו אצלנו. תמונה ראשונה היא מהפעם הראשונה שפגשתי את ברק בשבוע הראשון שלו ביחידה – במסע הראשון. לא ידעתי מי זה ברק, אבל הוא היה חובש ובתור שכזה היה ברור לי שחשוב שהחובשים שהגיעו לצוות יהיו גם חובשים.

שיגמרו את המסלול. חוות הדעת עליו היו חיוביות ביותר. פגשתי בו ביום היציאה למסע ואני רואה בחור קטן, שחור כזה, בישן, לא מסתכל לי בעיניים כשדיבר איתי, השפיל מבט, חייך, לא הסתדר לי כל כך. הכרנו ויצאנו למסע. זאת היתה התמונה הראשונה. התמונה השניה – תרגיל הסיום. ברק יצא לתרגיל הסיום לא בריא. הוא פגוע בכתף, היד היתה חצי משותקת והוא לא רצה לצאת לתרגיל. ויצא לאחר הוראה שלי. זה היה התרגיל שעם סיומו קיבל דרגת סמל. הוא ביצע תרגיל קשה, ארוך. הוא יצא אליו כועס, אני מניח – גם מזה שלא היה בריא וגם מזה שהוא חויב לצאת – וסיים את התרגיל בהצלחה.

אני רוצה לספר קוריוז מהתרגיל. על הר יונתן – שהיה נ.צ. של ברק – מצאתי פתק שלו, שבו הוא חתם את שמו ורשם שם – "סמל ברק שרעבי". את הדרגות הוא קיבל למחרת. זהו, אלה הן שתי התמונות שמראות אני חושב, את ההתחלה ואת האמצע (סוף מסלול). אני רוצה להגיד לכל ההורים, המשפחה – אנחנו בצבא לימדנו את ברק להיות חייל, לימדנו אותו נשק, ניווט, כושר – כל הדברים שחייל צריך לדעת. והוא היה לוחם מהשורה הראשונה של היחידה וכך נפל. אבל אני רוצה להוסיף ולומר לכם שראיתי בברק הרבה אהבה, אהבת אדם, אהבת הארץ ונכונות לעזור. התכונות הללו הן שעשוהו לאדם האהוב בצוות. ואת התכונות הללו אתם נתתם – אנחנו קיבלנו אותן.

אני רוצה לסיים בכמה מלים של חיים גורי מהשיר הרעות:

"...איך נזכור את כולם

את יפי הבלורית והתואר

כי רעות שכזו לעולם

לא תיתן את לבנו לשכוח.

אהבה מקודשת מדם

את תשובי בינינו לפרוח".

דויד מהצוות

ברק בשבילי.

ברק – זה חיוך, שמחה פשוטה, צחוק.

ברק – זו עזרה, מרגיע כאבים, דאגה וסיוע.

ברק – שתיית קפה, ועישון סיגריה, שיחות ארוכות, על נושאים מסובכים ועל כלום.

ברק – זו עקשנות, כבוד, ויכוחים והתפייסות.

ברק – זו ביישנות ובדידות.

ברק – זה בטחון.

ברק – זה כאב.

ברק – זו ידידות אמת, האם יש לה תחליף?

ברק – אלה הם שברי זיכרונות.

זכיתי להיות במחיצתו של ברק, כשנתיים וחצי. ללא מליצה אני אומר "זכיתי". מי שמכיר את הווי הצוותים ביחידה, יודע שאלו שנתיים וחצי, היוצרות מעין סיר לחץ אנושי. אנחנו כצוות עבדנו וחיינו בלחצים גבוהים ובמתחים, גם בתקופות, שהיו יכולות להיות רגועות – כאלה היינו. ברק היה יוצא דופן בינינו. אני לא אומר זאת , כיוון שאיננו עוד.

הוא אינו דמות של גיבור, של מנהיג או מוביל, אך זוהי דמות שנתנה לי לעיתים רבות, במודע או בתת ההכרה, ביטחון ועידוד ברגעים שהייתי זקוק לכך. עם הסתלקותו לקח עימו את אחת התכונות הנדירות בבני אדם: אהבת אנשים. ישמשו לי עדים לכך, כל אחד ואחד מן הצוות.

ברק, אתה הלכת, ממך נחסך כעת כל סבל וכאב. אותי השארת עם כאב תמידי, עמום, אשר אורב ומגיח מאחורי מעשים ומחשבות בחיי היומיום שלי.

מאיר ובת-שבע, איילת ורויטל, אני רוצה להיות לכם משענת חזקה ויד אשר יכולה לתמוך ולעזור בכל זמן.

ברק במותו, העלה את חשיבות הערך "חיים", ולכן חובתנו כלפיו וכלפי עצמנו, להמשיך בכל העוצמה ובכל הכוח, כי כך היה רוצה שנעשה.