את ברק חינכתי ולימדתי שבע שנים רצופות. אמנם לימדתי ערבית, אבל אני יכולה לומר שגם חינכתי אותו.
הקשרים שלי עם ברק, לא היו קשרים של מורה ותלמיד – זה היה מעבר לזה. הוא גם ידע שיש לי סימפטיה אליו. השם ברק אמר לי המון – הרבה זמן לפני שנולד בני, שקראתי לו ברק.
אחר כך גם גילינו שיש בינינו קירבת משפחה – זה גם הוסיף לעניין. את ברק אני זוכרת , אני מנסה להיזכר, איזה תלמיד הוא היה? הוא היה כזה שקדן, יפה, מקסים, שקט – אף פעם לא נגרר אחרי תלמידים, לעולם לא, אפילו אחרי הבנים שהיו חברים שלו והיו מאוד פרועים – הוא מעולם לא נגרר אחריהם. בתיכון הוא כבר היה בן-יחיד שלי מפני שכל הבנים האחרים זנחו את הערבית והוא נשאר בן בכיתה של 10 בנות, כשאני חושבת איך אני זוכרת אותו, אז כשראיתי שקופית אמרתי – זהו, כך אני זוכרת אותו עם שער ארוך, חלק, יפה כזה עם חיוך...
הרבה זמן לא ראיתי אותו. בשנת 1982 מלחמת שלום הגליל וב7 ליולי, הייתי בביה"ח ב"אסף הרופא" בחדר לטפול נמרץ בכניסה. קרוב משפחה שלי נפצע קשה. ופתאום פונה אלי בחור ואומר לי – שלום נילי. לא זיהיתי אותו ברגע הראשון, זה היה ברק. וזאת היתה התמונה שמאד דומה לתמונה שנמצאת כאן. כך לפחות ראיתי אותו כ-18 דקות, לא יותר. מאז לא ראיתי אותו.
באותה פגישה – זה כנראה הגורל – היה לי הכבוד להכיר סגן אלוף צעיר – יאיר זינר ז"ל שגם הוא נהרג לפני חצי שנה במלחמה בלבנון.
לפני כשלושה חודשים נפגשתי עם איילת אחותו של ברק והיא אמרה לי: רציתי לבוא עם ברק, ברק מאד רוצה לבקר אותך, עניתי: בסדר, אני מחכה, רק תבואו אני תמיד בבית וזהו, אני מחכה עדיין...
