שירים שכתב מאיר אביו של ברק
לו רק יכולתי.
לו רק יכולתי אמא,
לשאת את נטל סבלך,
לו רק יכולתי אשתי,
לבדי לשאת כאבך.
הגורל עומד מעלינו
בידו פטיש חוצבים גדול.
כשתי אבנים קטנות אנו
עוד מכה! ואנו כגרגירי חול.
שא ידיך גורלי לאחור,
כי באחת די לנו
הבהיר הפכת לשחור
בעלטה כיסית עולמנו.
לו יכולנו להיות כסלע,
הנושא מכת איזמל.
לא יכך, לא יזיל דמע
צלקותיו ישא לאורך זמן.
עוד תראי אמא ! איך
מעלינו יחלפו ענני השחור
עוד תראי את בנותיך
בחיינו נוסכות אור.
עוד תראי את האור אמא
בלא שנשכח את ברק
כי רצון בנך שנפל אמא
לראות את האור בעיניך דולק.
פברואר 1985
הוא לא יחזור
הוא לא יחזור אל החדר
שבחופשותיו אותו טפח
הוא לא יחזור אל השדה
שאת אדמתו בטרקטור פלח.
הוא לא יחזור אל העצים
שאותם דשן השקה וגזם
הוא לא יראה את עצי האגוז
שאותם ניער בטרם לבו נדם.
ואנו לא נמתין לסופי שבוע
לא נצפה לדמות האהובה
כי לא ישוב העניו הצנוע,
לא נראה את החיוך, שאת הלב שבה.
לא נצמידך אל לבבינו
לא נעתיר עליך נשיקות
שוכן אתה עם אבותינו
רק מלאכים ישקו שפתיך החתומות.
ימינו ולילותינו נכלה
באש זיכרונות וערגה
יפי פניך מכל עבר צץ ועולה
אתה הלכת אך דמותך לא נמוגה
על ברכיה כורעת אמא
על ברכיה כורעת אמא
ופניה אפופי צער ויגון.
חוצו על לחייה ערוצי דמע,
ברוך תלטף, מצבת האבן.
כמו אל ילדה החי , הנושם,
מלות אהבה חרש תמלמל.
מלות פינוק השגורות בפי אם,
חולמת על היפה שנתן לה האל.
לא בשוקת קברים שוכב ילדה,
על גבעה זרועת אבנים בוהקות.
כמו אל עריסה תושיט ידה,
ללטפו להביט בו בעיניים אוהבות.
"נומה ילדי לצדך אשב לא אמוש,
נומה עצום עיניך היפות".
"לילה טוב בני" תלחש,
ושפתיה ישקו שמו על אבן חרוט.
ולפתע תעור ורעד יאחזנה,
מצבת האבן בחזקה תלפות.
מבטי זעם תשלח למרום,
למה אלי עוללת לי זאת?.
וזעקה מלבה נתקה
מדוע בני עיניך עצומות?
איך האדמה פניך כיסתה,
ועפר על עיניך הקסומות?.
איך עליך תהיה למעמסה?
לוח אבן כבדה וקרה.
איך להט חמה בני תישא?
צינת ליל, מטר,וסערה.
פרחי סתיו לא תראה בני,
ואת יפי האביב.
וחורף עם עדרי עננים,
ואודם שקיעה בים כחול מרהיב.
וכל החלומות וכל האהבות
נפלו כאילן שהוכה ברוח
סדורות שורות, שורות
לעיני האלוהים חרוטות על לוח.
לו יכולת לקום בן,
לתהות סביבותיך ולראות
איך על עריסות האבן,
גוהרות אמהות כואבות שבורות.
אנא אני הולך.
נושאות אותי רגלי
אל הכרך השכן
לא יודע איך!
אך אני הולך והולך.
בלב כבד ועיניים כבות
מביט אני באורות הכרך
ותמונות לפני כסרט חולפות
ואני הולך והולך.
אנשים ממהרים נחפזים,
מחייכים ושמחים.
וחיוכי המאולץ דועך והולך
ואני הולך והולך.
נושא אני ביד רועדת ובבכי עצור
את תעודת הפטירה של בני
את נפשי הדוויה אלי נצור
כי לא אדע אנא אני הולך.
ינואר 1985
כך אותך אזכור
עד כלות ימי אותך אוהב
עד אחרית ימי הנוגים
כך אותך אזכיר
כשהרובה שמוט על כתפך
מרושל קמעה
את הדלת לאט, לאט בשקט,
מדי יום שישי לא בשעה קבועה,
בפתח הבית ניצב, עם חיוך ניגר
כמו קרן אור כמו אבוקה,
משלחו בנדיבות לכל עבר.
עיף, אך שופע אור,
ולבי, לב של אבא
מתמוגג נשחק עד דקה
שכור אהבה ממלמל
"מה עוד אבקש ולמה איחל"?
ויפי פניך מלאי העדנה והרוך
לא הסגירו את אשר בקרבך התחולל
ואנו נלכדנו בדבריך המרגיעים
עד כי לא האמנו.
כי כך לנו הגורל יעולל
לא יראנו ולא נדדנו
במדבר החששות המתיש
מן השקט התבשמנו ניחוחים
רחוקים מכל צל של חשש
ורחוקים מן החרדה שארבה לפתחינו
כן אהובי היקר!
נטולי דאגה היינו כי יין שאננים השקיתנו
וחדורי אמונה התהלכנו כעורים
ולתומינו חשבנו כי דרכך נטולת סכנות
נקיה ממכשול מחתחתים
מוכי יגון התעוררנו לפתע
לראות כי המוות עדיך הגיע
ודממה פניך כיסתה.
וחיוך התמיד שאת פניך עטר
יד המוות אותו מחתה.
הן, אותך ראינו כמלאך
והלא המלאכים זכים וטהורים.
נקיים מכל רבב כשמן הזך.
על כן לא אחדל מהאמין
איך בך המוות פגע?
ואם יש אל במרומים
איך לא יחשה איך לא יזדעזע?
ואנוכי! האלבש עוז וכוח להתאושש
לעמוד מול מצבת האבן.
ולומר על קברך "יתגדל ויתקדש"?.
יתגדל האל שהקשיח לבו כאבן
יתקדש האל הנעלם
אשר מלבו נעלם כל רגש,
ומדי יום שישי בשעה קבועה
עם עיניים לחות ופנים נפולות
כחולמים נדדה אל גבעת הדמעות
נעטר קברך בפרחים אדומים
וכמו הצאן אל הרהט
כמו הפרח החש טללי בוקר
קברך נהיה לנו למקדש
מחורבות תקוותינו זה שנותר.
צלילים שנדמו
איך נדמו הצלילים
שבקעו מחדרך עד חצות ליל.
איך צלילי רוגע זכים וצלולים
שקטו פתאום אבדו כליל.
והאורות! היכן הם האורות?
שנוגהם על החדר הופז.
איך כבו כל המדורות
שהדלקת בלבותינו אתה היקר מפז.
וצלך מהלך בין, בין ארבע קירות
ודמותך מצוירת במכחול של אש
נבטת מתוך מסגרות שחורות
שורפת ליבותינו כמוץ כקש.
תן מבט אלוהים
רכסיך ארצי לו יכלו דבר
עמקיך יאחזם חיל
מול שמיך ענן ישבר
ישימוניך החרבים להציל.
מני קדם ברכך אל
בבנים הכובשים שביליך
בדמם מהולה אהבת ישראל
המוקז על משמר גבולותיך.
איך לא תחילי ארץ?!
איך לא תלהטי להט דמם?!
דם עולי ימים העומדים בפרץ
איך למרומים לא תגיע זעקתם?!
איה אתם מלאכי שמים?
חפשו נתיב למרומים!
איה אתם מליצי היושר?
פתחו נא שערים אטומים.
עיפנו מלבכות ולספוד
בנינו הנופלים כגיבורים
כשלה ברכנו מלכת.
אחר ארונות עטורי זרים.
אנא! תן מבט אלוהים
ראה איך ארצנו היפה
שדותיה מעוטרות כפרחים
במצבות אבן,הודה של לתקופה.
די לנו בתפארת גיבורים
בתפילות בהספדים
תן לנו לראות עלמים
מלווים ארונות ישישים.
איך אפשר מולדתי
אותך לא לאהוב
בשלשלאות אליך נעקדתי
של דם ומכאוב.
אהבה שינקתי עם חלב אמי
כל ימי חלדי לך נתתי
עתה ליבי פצוע שותת דמי
כי היקר מכל לך הקרבתי.
נקודת ציון
את הדממה נביחת כלבים פולחת
על מיטתי שוכב אני ערני
כל לילותי עיני תמיד פקוחות
ושרעפי רק עליך בני.
בחייך לך הקדשתי מחשבות.
אתך היה לבי בלילות
עם כל מסע וכל נווט
לך החזקתי אצבעות.
מטפס בהרים נצמד לסלעים
על פני בורות ומהמורות חולף
דרדר דבק בבגדיך הקרועים
לא הרתיעך גשם שותף.
לחצות לא לעקוף שלולית.
לרוץ מהר ברגלים מיובלות
לנקודת הציון להגיע
בשארית הכוח בטרם שחר יפציע.
אל נקודת הציון הגעת
אל שמחת הנצח.
ולא יחוש גופך הדומם והקר
לא חוח, לא קוץ שושן, ולא מטר.
עתה בני לא אדאג לך עוד,
ולא אחזיק לך אצבעות.
מנווט אני בים של דמעות,
מחפש דמותך במסע חלומות.
לא תנווט יותר בחשכה,
לא תאחז בזיזי סלע.
ונהר דמעות מעיני אמך,
יכס שמך החרוט על סלע.
אל נקודת הציון הגעת,
אל שלוות הנצח.
ולא יחוש גופך הדומם והקר,
לא חוח, לא קוץ שושן, לא מטר.
היה לי חלום
היה לי חלום,
בלבבי נשאתיו בחלצי צמח.
בדמיוני יצרתיו בעודי עלם,
ברבות הימים הפך למציאות לפרח.
ואלוהים אוהב פרחים יפים,
לקטפו – את מלאכיו שלח,
להדר היכלו בשלל צבעים,
למבחר פרחיו הוסיף עוד פרח.
איך ידך שלחת אלי,
אל פרחי היפה בגני הקטן,
איך לא חסת על אוני, עמלי,
את פרחי קטפת, ויהי לחלום.
היה לי ירח
את הרקיע ביופיו עטר,
והכוכבים סביב שמשו לו זר.
כנסיך בשמי התכלת משל,
אורו הניס חשכת הליל.
היתה לי שמש,
שאורה לפתע נגר.
נשפך כדם לתוך הים,
עלטה כיסתני מאום לא נותר
איך שמשי היפה, היתה לחלום.
היתה לי קשת יפה,
שנעלמה עם ערוב היום,
עם העבים נמוגה חלפה,
איך קשתי היפה היתה לחלום?
היה לי כוכב שנפל כשביט,
ככדור אש צילק, חרך פני האדמה,
אשא עיני אל על בשמים אביט,
אתי יבכיוך יחדיו נזיל דמעה.
היה לי ברק שהבזיק בשמי,
חלף כהרף עין מול פני,
חשכו עיני מאורו המסנוור,
אגשש סביבותי בוהה כעיוור.
שמחתי שאבדה
הישוב אלי צחוקי הרועם
שהיה כרעם המתגלגל?
התחזור אלי שמחתי הגואה
שדמתה לים סוער?
היזמרו לי צפורים זמירות בוקר
והשמש תתמיד בחיוכה החמים?
האראה את הפרחים ביפי צבעם
הילדים היפים בשובבותם?
הימשיכו המעינות מימיהם לפכות,
והכל יהיה כתמול שלשום?
התסוב הארץ על צירה כדרכה,
או תהא כנרדמת ולרגע תדום?
כי לנגד עיני תמירה ניצבת,
צללית אהובה, נאה ומחייכת.
מכסה את השמש, כצל ענק
מאפילה על הכל, דמותו של ברק.
מה שמחתי בך בני היקר
אושרך היה לי עושר
חיוכך, סם החיים
בלעדיך עולמי כחרס הנשבר
כעץ מתנודד ביום סוער.
לו אשאב ממך עוז הרוח
ואשא בנפשי את תמצית הכוח
אשר כשאת בלבבך הנאצל
ידוע אדע , כי יכול אוכל.
עולמי שחרב
עולם של יופי עולם שחרב,
רק לחשוב רק לחלום.
רק זיכרון בלב שרד,
בכי במסתרים עד כלות עד תום.
אחריך חותרות שובל זיכרונות
לא מש רובץ עלינו כענן,
שמותיר מחנק בגרונות
מתמר מן האש השורפת לבבות.
הקדמת בני, מיהרת,
חלפת על פני, אל עולם הדממה,
ממכשול וחתחתים לא יגורת
נאספת אל חיקה של אמא אדמה.
זהו גורלו של אדם
מנת חלקם של אבותיו
מנת חלקו של עם
שנכתב בדברי ימיו
באותיות של דם.
יש אדם
שלילותיו יכסו פשעיו
יש אדם
שלילותיו מסתור ליצריו
ויש אדם
שימיו ולילותיו, קודש לעמו לאלוהיו.
ואדם, שלילותיו נוצרו להסתיר דמעותיו.
יש תפילת אם,
שעולה, נשמעת במרום,
ויש תפילת אם
שמתנפצת לקיר אטום.
יש אמא
שמעיניה נגרות דמעות גיל
ויש אמא
התועה נשרפת במדבר השכול.
יש עם ההולך אחר ארונות סבים וזקנים.
ויש עם,ההולך אחר ארונות עלמים.
יש עם,היושב שקט תחת גפנו ותאנתו.
ויש עם,שדם בניו מרווה רגבי אדמתו.
יש מולדת,
הניתנת במתנה ללא עמל,
ויש מולדת,
הנקנית ביזע, שכול ודם.
יש אתמול,
שנשכח חלף, עבר,
ויש אתמול,
שעליו נבנה המחר.
יש יום אחד,
שבו עם מרכין ראש ניצב דום.
ויש אמא ואבא, כאבם נשאר לעד.
לילותיהם עצב ויגון,
כל יום הוא להם,
יום זיכרון.
זמרי לי צפור
זמרי לי צפור דרור
זמרי נא לי שיר
עת אפקח עיני משנתי אעור
בדממה אלווה שירתך ודמעה אשיר.
ואצא לדרכי מדי יום
להתיש מוחי וגווי
יומי החדש – כתמול שלשום
שב וחוזר אלי כאב.
שבים הימים וחוזרים הלילות
ובוקרי יחל, עם משק כנפך
אתנער מיצועי ראשי אלפות
אש בקרבי, אתעוות אתהפך.
מתנדנדת צפורי על ענף צעיר ורך
כמו לא ארע דבר
אוושת עלים תלווה שירתך
אותו ציוץ אותו שיר חוזר.
כדרכך תבשרי לי מדי בוקר
"יום חדש בא זקוף קומה ואמץ"
ואכבוש זעקתי וכאבי ואתאזר
ואצא לעמלי עם אגרוף, קפוץ.
האתה אל הנצח?
התיבש עיני מדמעה?
הישא לבבי שברונו?
כי נפשי בנפשו קלועה
איכא אשא בחסרונו?
אלי! לו יכולתי לפניך להתיצב
אל הדומך להתקרב
ותמונתו של בני בידי
עלם רך וטהר לב.
ראה! איך חדות נעורים
חלומות ותקוות באיבם קטעת
אם בצלמך בראתו, אלוהים!
איך צלמך השחתת?
אם אתה בורא עולם
אזי למה בראתני?
אם אתה יוצר האדם
למה לקחת את בני ?
האתה הוא אל הנצח
הנותן והלוקח?
מדוע הטוב והיפה שבאדם
פשוט נעלם כעלה ברוח?
ככה! פשוט! הלך מן העולם?
ינואר 1985
יפה העולם
יפה העולם אך גם מכוער
מה כואב לראותו כה אכזר
אבל בני! גם בשדה קוצים
אפשר למצוא פרחים יפים.
הכל נשאר ואתה אינך
הכסא ריק ומטתך ריקה.
סובב לו העולם כדרכו בני
אך אתה לפתע נעצרת.
הילדים גדלו קומתם גבהה
כמו העצים שצמרתם הרקיעה
שעליהם נושרים על גג חדרך
על מותך יבכו, כל עלה – דמעה.
כגל- עד עומד חדרך
וסביבו פורחת גינה יפה
אדמה שאהבת כיסתה דמך
לך השיבה אהבה –
אליה אותך אספה.
השאלה הגדולה הכואבת
אתה שכפית עלינו הר כגיגית
אילצתנו להיות בניך
להיות לנו אל, לא אחר בלעדיך,
הבאתנו עד הלום.
ליסרנו להקיז דמינו
איה שבועתך במעמד הר סיני?
איה ברית בין הבתרים?
התסתיר פניך מראות
דם בנינו כמים נגרים
על כברת ארץ אהובה נהדרת.
אשר על גבולותיה נפשם נחרפת?
כי בלתה אין לנו אחרת.
ראה איך נדם ליבם של היפים בנערים
שבת צחוקם נגזלו אביביהם
ועיניך רואות לא נלאות
איך בנו מכה חרב השכול.
ואוזניך אטומות לא שומעות
זעקת אם שבורה ומתיפחת,
בוכיה על פרי בטנה שנפל
וימיה תועים באבדון התוגה.
והיכן אותה בת קול הקוראת ממרום שבתך:
"מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה"
כי לא שכר על פועלה ממך תבקש
וכל בקשתה קטנה וצנועה
"אנא אלוהים! עצור את הדם, את האש"
על ניטה חסת על בניה לבך כאב
איך על בנינו היפים לבך לא ידאב?
עוד בהיותי בעריסתי בן שבעת ימים
ברית כרתנו בינינו ברית של אמת.
ברית כואבת בהקזת דם.
כזאת שלא תחלש ולא תנתק.
לא רוצה אנוכי בקיומך לכפור
בתורתך למדתי כי אתה מעל הכל
אך השאלה הגדולה הכואבת
לפני עומדת כחומה, כמכשול
איה אתה, כוחך היכן הוא?
מצפה אני, מצפה ומתייסר.
רק לשמוע רק לראות.
איזה ניסיון קטן איזה אות
לחזק אמונתי שלא תקועקע, שלא תתערער
שיוכח קיומך, ולהפגין נוכחות
אם לא אתה, אז מלאכיך שגר
וידעו אויבינו כי רואה אתה הכל
ושבועתך שנדרת לא תפר
"כי לא ינום ולא ישן שומר ישראל".
מחפש את האל
מחפש את המילים,
שלא נאמרו עדין.
מחפש את התשובות
לשאלות המענות.
מחפש את האור,
שיבקיע עלטת הלילות.
כוכב שינצנץ ברקיע אפור
יאיר דרכן של נפשות דוויות.
מחפש אני את הנחלים,
בהם אמצא חלוקים.
לחזק לבבות שבורים,
המעינות, מהם שאבו כוח הגיבורים.
מחפש אני את האל,
שמא אמצאנו בהרים בגבעות,
אולי נח ברקיע מעל,
או נודד בעמקים בגאיות.
מתבונן אני בעצים שבשדרות,
השורקים במשבי הרוח.
הזהו האל על פניהם יחלוף
סוערת רוחו לא ימצא מנוח?
אולי שוכן הוא באדם,
בסבך נפשו בהלך מחשבותיו.
זורם ונמהל בדמו החם
שותף למעשיו לפרי מעלליו.
לא אחפש את שאבד לי,
לא אמצאנו לעד,
עתה לא אחפש את אלוהי,
אשר עם לבבי, עם יקירי אבד.
הוי קולמוסי
הוי קולמוסי!
לו היית אבר מאברי
לו דמי זרם בך
רק אז יכולתי אולי
את כאבי להעביר דרכך.
את כאב הלב השותת
את הנפש השסועה
והגוף אחוז הרטט
והנשמה שגורלה הכריעה.
כולי עולה על גדותי,
ביגון השכול עמוס,
במילים לא יוכל לתאר,
לא משורר ולא מושך בקולמוס.
בהרים השלג הולך ומפשיר
והאביב הופיע בשלל צבעיו
היקום מתנער מהחורף הקר
מתהדר בקסם פרחיו.
ואני! טרם הגיע אביבי
ותבל עוטה בלבוש חורף קודר
הלך לעולמו ונעלם אהובי
למכאובי אין מרפא לדמעותי אין סכר.
בני
צוחתך בצאתך מרחם
מהולה בזעקת אמך היולדת
עם דמעות שמחה של אב ואם
שאפת לראשונה ניחוחה של מולדת.
כצעצוע קטון היית לנו
שניתן לנו במתנה
לצחוקך הראשון צהול צהלנו
צעדך הראשונים היו לנו לעדנה.
גדול גדלת ותיף בני
כפרח בין נערי הכפר
ואנוכי חשבתי כי אלוהים ברכני
לראותך אב בטרם ארד אלי קבר.
ואנוכי לא ידעתי
כי ספורים הם אביבך,
חלומות ביעותים לא חלמתי
שאלך אחרי ארונך.
ינואר 1985
מדבר השכול
מתנודד כהלך במדבר
תועה במדבר השכול
מתיסר וחולם על העבר
בוכה, מתרפק על האתמול.
כהלך הצמא למים
הלום מלהט חמה
מחפש ענן בשמים
מים חיים בארץ שוממה.
הוזה רואה נחלי מים
תעתועי – פטה מורגנה
אהוב נפש שעלה לשמים
נווה מדבר היה ואיננו.
עת שמש עיניה תעצום
מעמל יומה תנוח
בקרבו תלחך אש הגהנום
עיניו תזלנה – כמעין הקולח.
ושמש לעת ערב-קרניה תאסוף
תאגור אש ליום המחרת.
מולה יעמוד כואב ושרוף
אבדה דרכו בים החולות.
ויום יום תרדפנו
כאש
כאש הנפח המתיכה ברזל.
תעוות את הלב – את הנפש
כואבת מאש השכול – לא ברא האל
אבי
עומד אני היום ועיני דומעות
לבי שבור ומר לי מר
עומד ועוצם את עיני הלאות
חושב על ילדותי ונזכר
נזכר בך כיצד היית עומד
בשעת תפילה ועיניך דומעות
לא הרפתי מבטי ממך ותהיתי
מה מבקש אתה מאלוהך ברגעים אלה.
מתחנן ושוטח בקשותיך
כאילו עם הדמעות קצרה
הדרך אל בורא עולם.
מסתכל הייתי עליך
ולבי היה נעצב
למראה הדמעות הנושרות על לחייך
משהבחנת בכך, נבוכת קמעה
הסטת מבתך אלי וכמו התנצלת
עליך ועל אחיך מתפלל אני בני
למען תצלח דרככם
לראות את בניכם באושרם
ביני לביני חייכתי
על מה אתה מדבר אבא?
הרי אנוכי עודני ילד,
למה תביט אבי למרחקים?
הרי מחכה אנוכי לסיומה של התפילה
כדי, אתפנה למשחקים.
היום אבי! עומד אני שבור
זועק מרה על גורלי המר
זועק ושואל היכן תפילתך אבי?
שמא אבדה בדרכה למרום?
הן ברכתני לראות את בני אחרי
ואלוהים אטם אזניו משמוע,
את בני אהובי ממני לקח
וגם את האמונה.
עתה שוכב בני איתך
וטרם מלאו לו כ"ב אביבים.
דועכות עיני אבי! על האבדה
על היקר מכל שהלך לבלי שוב
כשם שתפילתך לא הגיעה למרומים
כך זעקת השכול התנפצה.
כי אין שומע ואין אוהב בשחקים
הכביד לבו אלוהים, לא, ירעד לבבו.
למראה אב הולך אחר ארון בנו.
השופט כל הארץ אלוהים?
הלזה יקרא משפט?
אם לא משפט מה שם תיתן לו
השומע אתה אותי אלוהים?
עלומי שם
מעלליכם לא ירשמו בספר
עליכם לא ידובר בחוצות
אך אם מעשיכם יראו אור
השומע יוכה הלם, לא יחדל מהשתאות
עלילותיכם ידמו להררי פסגות
כאגדות כל דמיון עוברות
בודדים פרצתם דרך לפלוגות
בשרשי אויב כרסמתם כחפרפרות.
והאיש ברחוב ידום לא יאמין
איך צפונות האומה בלבבם נושאים?
נערים הנראים כתמימים
איך גורל עם מוטל, על כתפי עולי ימים?
עלומי שם הייתם בחייכם
ומותכם נשאר תעלומה
"נפל במילוי תפקידו" חרוט על קברכם.
לא נדע איך לא נדע מה.
האתה הוא זה בני
שמאז נולדת ידעתי סודותיך?
איך הצלחת ותוכל להסתיר ממני
הסערה המתחוללת בלבבך.
הן רק שלשום הזלת דמעה
כשרצית איזה צעצוע
ואתמול ממני לא הרפית
שאקנה לך אופנוע.
והיום עומד אני קטן וכנוע
מולידך הגדול ממך בשנים.
אנוכי התמים לא חשבתי לרגע
כמה גדול אתה ממני במעשים.
ועל אף הכל בני עודך נער
ענף בשיא פריחתו נגדע
בגזעי השבור פצע נפער
תפארת פארתי לארץ שוסעה.
ואותך אזכור לא אחדל
לא כגיבור לא כחיל
אערוג לך כילדי כבני
עם לכתך הועם האור במעוני.
תפילת אב שכול
מי יתן וידובר עלי בכל הזמנים
כי אנוכי הייתי אחרון השכולים
ונפילתך ברק תרשם בדפים
כאחרון הנופלים.
לא יודע אדם על כאב ושכול
נבצרה מבינתי להבין הכל
אך בהגיעו אל פתח ביתי
ישתבשו סדרי מחשבתי.
ותפילת היום ,יום של אב ואם:
אנא אלי שמור לנו על הבן!
כמו ליעדה לא הגיעה,
כמו נחתה ארצה כיונה פגועה.
ועומד אני ומביט אל סביבותיך,
והכל כלאחר פוגרום.
כרעידת אדמה, אשר הגיעה אליך
ואתה עומד מול תהום.
ונושא אתה עיניך אל על
בתפילה חרישית נאבק, נאנח,
תפילה קטנה וצנועה בפינו אל
"אנא ! תן לנו את הכוח".
את הכוח להמשיך ולחייך
לא לדעוך להתעשת ליצור
לחזק ידיהם של ממשיכי הדרך,
דרכו של ברק אנא, עליהם שמור.