כך אותך אזכור

 

עד כלות ימי אותך אוהב

עד אחרית ימי הנוגים

כך אותך אזכיר

כשהרובה שמוט על כתפך

מרושל קמעה

את הדלת לאט, לאט בשקט,

מדי יום שישי לא בשעה קבועה,

בפתח הבית ניצב, עם חיוך ניגר

כמו קרן אור כמו אבוקה,

משלחו בנדיבות לכל עבר.

עיף, אך שופע אור,

ולבי, לב של אבא

מתמוגג נשחק עד דקה

שכור אהבה ממלמל

"מה עוד אבקש ולמה איחל"?

ויפי פניך מלאי העדנה והרוך

לא הסגירו את אשר בקרבך התחולל

ואנו נלכדנו בדבריך המרגיעים

עד כי לא האמנו.

 

כי כך לנו הגורל יעולל

לא יראנו ולא נדדנו

במדבר החששות המתיש

מן השקט התבשמנו ניחוחים

רחוקים מכל צל של חשש

ורחוקים מן החרדה שארבה לפתחינו

כן אהובי היקר!

 

נטולי דאגה היינו כי יין שאננים השקיתנו

וחדורי אמונה התהלכנו כעורים

ולתומינו חשבנו כי דרכך נטולת סכנות

נקיה ממכשול מחתחתים

מוכי יגון התעוררנו לפתע

לראות כי המוות עדיך הגיע

ודממה פניך כיסתה.

וחיוך התמיד שאת פניך עטר

יד המוות אותו מחתה.

 

הן, אותך ראינו כמלאך

והלא המלאכים זכים וטהורים.

נקיים מכל רבב כשמן הזך.

על כן לא אחדל מהאמין

איך בך המוות פגע?

ואם יש אל במרומים

איך לא יחשה איך לא יזדעזע?

ואנוכי! האלבש עוז וכוח להתאושש

לעמוד מול מצבת האבן.

ולומר על קברך "יתגדל ויתקדש"?.

יתגדל האל שהקשיח לבו כאבן

יתקדש האל הנעלם

אשר מלבו נעלם כל רגש,

ומדי יום שישי בשעה קבועה

עם עיניים לחות ופנים נפולות

כחולמים נדדה אל גבעת הדמעות

נעטר קברך בפרחים אדומים

וכמו הצאן אל הרהט

כמו הפרח החש טללי בוקר

קברך נהיה לנו למקדש

מחורבות תקוותינו זה שנותר.