שיחות עם החברים בצוות וחברי הילדות על ברק
דברי חברים לצוות בשיחה שנערכה בבית המשפחה – ינואר 1985.
דוד:
נזכרתי בעוד ספור שאפיין מאד את היחסים שלי ושל ברק, בריצה של החצי-מרתון, הוא היה מאד מודאג שאני אגמור, שאני לא אצליח לגמור 3 הקפות מסביב לבסיס, שהייתי מחויב לעשות כיון שהפסקתי באמצע החצי-מרתון בירושלים, אחרי הסיבוב הראשון, אחרי 3/4 שעה ריצה, ברק הגיע פתאום עם ג'יפ מאחור, הוציא רדיו החוצה, זה היה ביום שישי ב-5.30 אחה"צ ויש שירים מאד יפים בין 5-7 הוא הדליק את הרדיו ברשת ג' ונסע סיבוב שלם ביחד איתי. הרדיו נשען על החלון ואני רץ ושומע את המוסיקה. מדי פעם היה מוציא לי לימונים וכל מיני דברים טובים במשך הריצה. הוא דאג מאד שמא לא אצליח לסיים. הציע לי כמה פעמים לעלות על הג'יפ אבל...
מנחה:
לכם ההורים ישנו הצד שלכם. זמן השרות הצבאי, זו התקופה שאנו עוסקים בה.
האב – מאיר:
האמת היא שבתקופת השרות שלו ביחידה לא היה לו הרבה זמן. הזמן שהיה לו בחופשות, היו הולכים לראות את הארץ, לדשדש בה, פה ושם,
פעם בגלישות מצוקים ופעם בצפון בטיולים, ולמעשה נראה לי שכל היחידה זה דבר שתמיד אפוף סוד. יכולת לשמוע רק על היחסים, כשקרה משהו לא טוב לאחד החברה, היית תיכף רואה את זה על הפרצוף שלו. הוא היה בא, זורק את הכל על השולחן ואומר "לעזאזל".
והיית שומע אותו כל הזמן מדבר על זה. ואם היתה שמחה אז הוא היה בא ושמח עם כולם. ועד כמה שאני מכיר את האישיות של ברק,
הוא היה מאד ידידותי ומאד נוח. איך הוא השתלב עם החברה איך הם הרגישו איתו, את זה אני רוצה לשמוע מכם.
מנחה:
אדם הנמצא ביחידה כזו נתון ללחצים די כבדים. איך היה ברק? איך השתלב בכל זה? בכל הבעיות?
ביבר:
יש סיפור על ניווט שעשיתי עם ברק בתקופה כשעוד לא הכרתי אותו כל-כך טוב. עשינו ג'וני ברק ואני ניווט בדרום. היה ניווט נוח ודי עברנו את המרחק אך ברק היה מסרב לרוץ ולצמצם. היתה לו גאוה שהוא הולך זקוף בצעדים הקצרים שלו ולא בקצב שלנו. לא רץ כדי לצמצם.
כוח הרצון שלו היה להראות שגם בניווטים אינו מאבד את העשתונות והוא מצליח להחזיק את האופי החזק גם בהליכה.
מנחה:
שמענו פה הרבה בפעם הקודמת על הגאוה. במילים אחרות על צלם האדם. תמיד הקפיד לשמור על צלם האדם שבו.
מאיר:
היתה לו גאוה עצמית. תמיד הוא היה אומר שהיחידה זו מטרה שהוא חייב לעבור.
דברים שכתב מעידים כיצד הסתכל על הדברים.
"אם תרצו אין זו אגדה..." היתה לו מוטיבציה גבוהה מאד ואני מאד הערכתי את זה.
האחות – איילת:
אני זוכרת שהרבה פעמים היה דואג שבכל זאת לא יצליח למרות כל כוח הרצון. היה חשוב לו להצליח והוא נתן הכל, אך יש דברים שאדם לא יודע איך יהיה וכיצד יתנהג. היה חשוב לו להצליח ועד הסוף.
האב – מאיר:
לפני סידרה קשה מאד הוא אמר לי את זה. אמרתי לו אמא ואני מחזיקים לכם אצבעות שתעברו ויהיה בסדר. כעבור יומיים-שלושה עוצרת מכונית, ברק קצת עצוב, שאלתיו מה קרה ומתברר שהמנשא לחץ על הכתף והתייבשה לו היד. הדבר חרה לו כל כך ושבר אותו, כי הוא לא המשיך במסע. מישהו מהחבר'ה סיפר לי, כשהוא חזר ליחידה הוא דוקא רצה לשאת את המנשא, אך יורם אמר לו אתה תלך רק עם אקדח וזהו.
טובי:
הוא הלך לווינגייט לפיזיותרפיסט ושאל את מנו המד"ס כמה הוא נשא, אחרי שהוא ראה את הכתף. הוא ענה בערך 45-50 ק"ג. הרופא אמר שאין דבר כזה, וזה לא יכול להיות.
המנחה:
וזה מה שהוא באמת סחב?
טובי:
משהו כזה 45-50 ק"ג.
מאיר:
פעם שאלתי אותו – כמה אתה יכול להיות טוב ביחידה? "לבצע מה שמוטל עליך?" הוא ענה: "אדם לא יודע לאן הוא יכול להגיע, מה כושרו".
טובי:
אני רוצה להפנות את נתיב השיחה לאפיק שלא עסקנו בו, ונראה לי שהוא חשוב, ובמידה רבה סמל את ברק.באחת הנסיעות שנסעתי איתו מעבדת במשאית, ישבנו יחד בקבינה.
היה היה בזה אחד מאותן הזדמנויות להיות איתו בקבינה או בשעות ערב שהיה שוכב במיטה ואתה יודע שאצלו אתה יכול למצוא הקשבה, שאינך יכול למצוא אצל אף אחד אחר, היתה אוירה נינוחה שאתה יכול לומר את הדברים שלך מהלב אל אדם שישמע אותך ושאין לו שום טענות כלפיו. כי כל כך הרבה לספר, בעצם כל מה שמעיק עליך.אני זוכר שאני ובעצם גם הוא די קטרנו על הצוות, על מערכת היחסים, על החברות אם אפשר להגדיר זאת כך, וכאן אולי המקום להעיר שאנחנו מעולם לא הצטיינו במערכת יחסים יותר מדי טובה בין הפרטים בצוות, חוץ מהרגעים בהם אנו מתעלים. יש צוותים שמנסים יותר למצוא את הטוב שבין האחד לשני ויש יותר אוירה חברתית ואילו אצלנו זה לא היה כך. בצוות שלנו היחסים היו קנטרניים. אמרתי אז לברק שאני בפרוש לא רואה את עצמי כאחד הנמצא מחוץ לכל זה ובכל זאת זה מאד מפריע לי, הוא אמר, וברק לא היה שחצן, שזה נכון, מה שאני אומר, אך הוא בפרוש לא רק שלא מרגיש בזה, אלא אצלו זו היתה אחת משאיפותיו לא להיות בתוך זה. כשמספרים על ברק אי אפשר לשכוח את כל הקטע הזה. מבחינה זו אני חושב שבאמת היה אחד מן היחידים, לו היה בו שום שבריר של שמחה לאיד, הוא בכלל לא הכיר את התכונה הזו . היה מעל כל העסק הזה. אף פעם לא אהב לצחוק על מישהו, לראות שמישהו נכשל. הוא היה מעין מגדלור של שפיות בתוך הצוות.
בגלל זה ידעת שאתה יכול ללכת אליו ולמצוא אוזן קשבת. אתה ידעת שאתה מדבר עם אדם שבמידה מסוימת הוא אובייקטיבי, למרות שהיה בתוך הצוות, ולמרות שמאד כאב לו מה קורה בתוך הצוות ולפעמים זה כאב לו יותר מאשר לכולנו. הוא ידע ממש להתעלות מעל הקנוניות ולהתבלט לחיוב במצב הזה, וברק מבחינה זו ידע להתעלות, במקום שרבים אחרים נכשלו גם אם לא התכוונו לרע. וזה אסור לשכוח.
גורן:
אני לא הכרתי את ברק כל כך הרבה זמן, רק בחודשים האחרונים שבאתי לעבוד עם הצוות. מה שאני זוכר כשהתחלתי לעבוד איתם בצמוד זה בערך מה שטובי מתאר.
נתקלתי ברמה או דרגה מעל לשאר האנשים, לא מבחינת איכות, אלא מבחינת ההתייחסות שלו לדברים. בה בשעה ששאר האנשים היו עסוקים מאד בחיכוכים אנושיים ברק היה עסוק , או בעבודה עצמה, או בפיזור הילה כזו שרק מרגיעה סביבו – אם אפשר לתאר זאת בצורה זו.
כשיצא לי לעבוד איתו ממש , אני זוכר שנהניתי ממנו בעבודה צמודה עימו, למרות שהיה צעיר ממני בהרבה שנים, גם עלי השפיע בהילה הזו של גם רצינות וגם להיות מעל הבדיחות הקטנות האלה והציחקוקים האחד על השני. אפילו שאין בזה כל רע. אותי הרשימה צורת ההתיחסות שלו לדברים.
מנחה:
במה היא היתה כל כך רצינית?
גורן:
אני ניסיתי לא להגדיר זאת כרצינות, כי אם כהילה שמסביבו. לא שהיה עצוב או עצור. היה זה שילוב של נינוחות וכאילו רמה אחת מעל הקטנוניות ומעל האנושיות של שאר האנשים. מעל החיכוכים שבכל בן-תמותה קיימים מטבעם. ראיתי בזה דבר מאד מיוחד.
אני זוכר שהייתי מדבר עם אנשים שמחוץ לצוות היינו מציינים את ברק כמין נקודת אור שמשפיעה על הסביבה. לא נקודת האור היחידה, לא מצב של אדם-מנהיג ובעל כריזמה שצועק "אחרי" ומנהיג את כולם.
מנחה:
היה מקרין משהו?
גורן:
היה זה משהו פחות בולט לעין, שחשים אותו, אין צורך לשדר כל הזמן.
הילה – זה הביטוי שאני מוצא כהכי מדויק.
עמיר:
לא שלא היה לו חוש הומור, אדם נוח מאד, גרתי איתו בחדר ופשוט קל לחיות עם אחד כזה בחדר, אפילו שבועות שלמים, מדי לילה לחזור לחדר ומדי יום חמישי לנקות את החדר וכו' זה פשוט, אתה יודע שיש אנשים שאתה מסתדר איתם וזה היה ממש כיף לגור איתו בחדר. זה בנאלי ובעצם משמעותי. לחיות יום-יום, לצאת לסדרה, להכין את הארוחות בשטח ולגור בשק"ש ולשמור על צלם אנוש או לא לשמור. ולתפקד כך או כך , זה לט שלא היה לו חוש הומור, אך היו לו דברים שהוא הקפיד עם עצמו. ישנו האלמנט שניקרא "זריקה עצמית".והכוונה שקשה לך, וכואב לך, ועייף לך ואתה מגיע לנקודת סיום ומה שבא לך זה לזרוק את עצמך, להרים רגלים באויר, עכשיו אני נח כי עבדתי קשה מאד, אך ברק מאדהקפיד עם עצמו בנושא זה. אני רואה אותו דווקא במצבים כאלה, פשוט בן-אדם.
האבא – מאיר:
גם בבית זה היה טבוע באופי שלו, הביקורת שלו לא היתה קטלנית. היה מוצא נקודות סלחנות. הייתי קורא לזהבית-הלל ולא בית-שמאי. אפילו שהתנהגות של אדם היתה מעוררת קצת צחוק, הוא אף פעם לא צחק עליו. גם כשהיה צריך להסביר לאחותו הצעירה משהו, לעולם זה לא היה בלחץ. היה שקט ונוח ודברים שלו נקלטו בשקט ונוח והדברים שלו נקלטו בשקט ממש בהנאה.
ליהנות מהאדם, השקט, מהשקט שלו, גם אהב לפעמים את הבדידות, אולי בגלל העומס ביחידה, היה לפעמים יושב, שומע תקליט ושוקע במחשבות במשך שעות, והיה אומר כמה טוב השקט הזה – לא לחץ, לא כלום – עולם אחר.
איילת:
תמיד הייתי שואלת אותו: במה אתה טוב? אתה רץ טוב? יש משהו שאתה טוב מכולם? בכל זאת יש דברים שהם עניין של כשרון, היה אותר לי: אפילו אם אני לא אוכל להגיע ראשון, אני אשתדל להגיע בין הראשונים, במקום טוב בהתחלה.
עמיר:
בריצה היה בד"כ במקום ראשון. בהתחלת מסלול היה רץ עם פלדיום כשכולם היו רצים עם נעלי התעמלות. אחר-כך בא עם נעלי "נייק" שאיזה דוד הביא לו. אינני יודע אם זה בגלל הנעליים, אבל מאז היה תמיד מגיע ראשון.
האב – מאיר:
בהתחלה, בשנה הראשונה, ממוצאי שבת היה מכין וחושב על יום ראשון, מכין ומסדר הכל טיפ-טופ שיהיה הכל מסודר ולמחרת בבוקר לשים את התרמיל ולנסוע. היתה כמובן מן סודיות כזו.
אני זוכר שפעם ביום ראשון כשנסעתי לת"א לקחתי אותו איתי. הוא אמר לי: אבא , תוריד אותי ברחוב גיבורי ישראל. כשהגענו אמר לי: תיקח אותי עוד קצת.נוסעים עוד איזה 2 ק"מ, מוריד אותו, עם הרובה והתיק. כשהסתכלתי בראי ראיתי שהוא הלך איזה 2 ק"מ בחזרה, כדי שלא אראה היכן הוא יורד.
מנחה:
אני רוצה לשאול שאלה בסיסית – למה הוא בכלל רצה ללכת ליחידה?
האב – מאיר:
עד כמה שאני רואה, אצלנו בני המושבים, המוטיבציה גבוהה, לרוב אין נער שאינו שואף להיות ביחידה מובחרת, ברק העמיס בגיל 17 שק מלא חול והיה רץ איתו בחולות כאימוני כושר. היו לו משקולות שהכין מ-2 קופסאות שימורים גדולות של זיתים שמילא אותן בבטון – עם זה הוא התאמן.
איילת:
רצה ללכת לשייטת. היה במבדקים והחליט שהוא וים לא חברים. אז נשאר בסיירת מטכ"ל.
האב – מאיר:
איך היתה התחושה אצלו בלילה אחרון?
בלקין:
הדבר האחרון שאני כאילו זוכר מברק, זו ההבעה בעיניים, לחצנו יד אחד לשני. אפשר להגדיר את המבט בעיניים מעין אור עם התרגשות כזאת, אפילו שמחה, זה הדבר האחרון שאני זוכר.
גורן:
ברק ישב לידי באותו לילה זמן קצר לפני התקלה שהייתה לנו. הייתי עסוק במשהו ופתאום אני מרגיש את ידו של ברק שישב מאחורי ונותן לי טפיחה על הכתף. אני הסתובבתי וחשבתי שהוא רוצה משהו מאד דחוף. אך הוא פשוט רצה לומר לי: "אנחנו נצליח". להגיד לי את זה כדי להרגיע אותי. זה הדבר האחרון שהוא אמר לי ויכול מאד להיות שזה הדבר האחרון שאמר בכלל.
יורם:
ברק התפתח מאד ביחידה. הוא הגיע יחסית לצוות שלא הכיר ולא היה איתם בטירונות, אנשים שלכאורה זרים לו והוא צריך להתחיל איתם בתקופה הקשה.
היה קטן ויחסית לצוות חלש. אני זוכר ששוחחתי איתו לפני זה ואני בסה"כ ידעתי שהבעיה של אנשים, לפחות בהתחלה, היא לא אם יהיו חזקים, אלא אם יסתדרו או לא, ולזה מאד דאגתי. אך הוא התחיל והשתלב די במהירות. התחזק ונהיה מהיר. אלה דברים שלא היו בהתחלה. זה דבר שהתפתח במשך הזמן. שמעתי הרבה את המלה מנהיג. זו לא המלה המתאימה לדעתי לברק. אני חושב שהוא משך ודחף את האנשים בצוות, לא מתוך הכוח שיש למנהיג, ולא מתוקף הסמכות שלו למשל כמפקד צוות, אלא מתוקף זה שהתבלט כאחד משווים, ובכוח מיוחד זה שיש לבודדים , והוא נדיר, הוא הצליח למשוך את הצוות.
הלילה האחרון, מבטא בצורה חד-משמעית את מה שאמרתי עכשיו. ראיתי את ברק לפני שהרופא קבע את מותו, קשה להגיד, אבל הוא נראה מת ובאותו רגע לא היה לי ברור שברק לא חי. חשבתי על זה שיצטרכו לטפל בו ולעשות לו החייאה. איך שהוא צריך לפנות אותו, באיזו שהיא צורה, אבל הוא חי. אחרי כמה דקות הרופא בא ואמר לי שהוא מת. אז הרגשתי את המכה הזו, אינני יודע אם זה עניין שכולם הרגישו בו באיזה שהוא שלב בלילה ההוא, אבל את המכה הזו שעוצרת אותך, אני זוכר שהדבר הראשון שבא לי הוא להגיד לרופא: שמע, שאף אחד לא ידע מזה, היחידי שאמרתי לו שברק הרוג, זה לאלון, כדי שישא אותו ויעלה אותו כדי שנוכל להסתלק משם. וההרגשה הזו, המכה הזאת מלווה אותי עכשיו ואני חושב שהיא תלווה אותי כל חיי.
האב – מאיר:
אני זוכר שבאותו יום שבת שלקחתי אותו ליחידה בשעה 11 לפנה"צ , באותו יום אחרון לפני שנסע הוא שכח את הארנק וכל התעודות, בשעה 11 בלילה הוא בא שוב לקחת את הניירות, ונפרד מאיתנו. "שלום ולהתראות בשנה הבאה" כאילו בא במיוחד להיפרד.
וכאילו כוח עליון נתן לו לשכוח, לבוא להיפרד מהבית, לומר שלום. וזו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותו.אמר שהוא רוצה אופנוע. אמרתי לו שאופנוע זה כלי מסוכן והוא אמר לי: "אבא אתה פשוט לא תופס, יש לך מין דעה שלילית על אופנוע, אופנוע זה כמו כלי רכב, עם שני גלגלים ורכב זה עם ארבעה". אמרתי לו: "אתה יודע מה, פעם הצלחת לשכנע אותי, אבל עכשיו אני לא מוכן". הוא אמר: "אני אקנה מכספי". אמרתי לו שאני מוכן לעשות מאמץ ולעזור לו לקנות רכב. הוא ענה: "לא , אופנוע זה משהו מיוחד, זה לא רכב, זה כלי חסכוני וכלי נחמד מאד".
אני לא הייתי מוכן להתפשר איתו בעניין האופנוע, הייתי מוכן ללכת עמו לקראת רכב. אז אמר: ,אתה יודע מה אבא, בינתיים הויכוח הזה נגמר, כשתגיע השעה נדבר".
תוכניות ותוכניות.
רון:
אני רוצה לספר, על תוכניות שקצת התפספסו בגלל שברק נהרג.
הוא סיפר לי על התוכנית שלו ללמוד וכי הוא עולה לירושלים. מאד הפריע לי אצל ברק הבדידות שלו. שאין לו חברה, כיוון שאני חובב שדכנות, וחצי ירושלמי לפעמים. אז כשהוא אמר לי שהוא עולה לירושלים, זה נראה לי פרויקט מצוין. לי וליעל היו כבר תוכניות מרחיקות לכת.
האחות – איילת:
אמר תמיד שאין לו מקצוע ואם היום הוא יוצא מה הוא יכול לעשות? הוא יכול לעזוב את המושב, יראה קצת עולם, אבל מקצוע אין לו ביד. אמר: "הנה אני הולך ללמוד השנה, אני אלמד, אהנה, יהיה קשה, ארוויח כסף, אח"כ אסע לטייל וכשאחזור יהיה לי גם מקצוע ביד".
זה היה כיוון אחר מחשבה בזמן האחרון.
טובי:
מה שהיה בו יפה, זו היכולת ליהנות מדברים הכי פשוטים שיש. לא צריך דבר גרנדיוזי כדי שאפשר יהיה לראות שהוא נהנה, ואפילו אם לפעמים הוא היה יושב עם כוס קפה וסיגריה עם החברה אפשר היה לראות שזו בשבילו הנאה בפני עצמה אני זוכר שגם הוא היה נתון למצבי רוח, אך אחרי חופשה של חצי שבוע הוא חזר מאד עליז. זכור לי שהתקלחתי והוא בא אלי למקלחת והתחיל לספר לי ממש בפרוטרוט, מה הוא עשה כמעט יום-יום. סיפר לי שהלך לשני סרטים, ועם מי הלך, איזה סרטים. סיפר לי שביום שבת הוא עזר לרויטל להכין שעורים במתמטיקה, סיפר את הדברים דווקא בגלל הפשטות ואני בפרוש הקשבתי לו עם הרבה הזדהות. זה היה יפה לשמוע, לראות המון פשטות ויכולת ליהנות מהרבה דברים הכי טריוויאליים שיש.משהו יפה נוסף שאני רוצה להוסיף – זה היה בן-אדם שאי-אפשר היה לכעוס עליו. היו פעמים שהייתי חולק על דעתו, או היה מתעקש על דברים, בצורה שהיתה מרגיזה אותי או שהיה אומר לי באחד הויכוחים: "אין יותר מה להתווכח על זה". אמר את דעתו פעם או פעמיים וזהו, ואני הייתי ממשיך לדבר אל הקיר. זה דבר שמעצבן מאד. אך על ברק אי-אפשר היה לכעוס. ברק היה מסוג הטיפוסים שגם שהייתי יודע שאני חולק עליו, או שיש משהו שכביכול אני כועס עליו, לא הייתי יכול לכעוס עליו.
יוגב:
אני רוצה לדבר על היום האחרון ואנשים פה יודעים שהימים שלפני היום האחרון והיום האחרון עצמו, היו דומים מבחינת המצב של הפרידות בין האנשים, אך אני זוכר שדווקא ביום האחרון לפני שעלינו לרכב אני רואה את ברק ממרחק מחייך אלי. נגשתי אליו, היתה לחיצת ידיים מאד ידידותית וחמה, אפילו חיבוק קל. טפיחה על השכם ואמרתי: "שיהיה בהצלחה". מה שהיה מיוחד ביום הזה לעומת הימים האחרים שהאקט הזה לא התרחש באף יום אחר חוץ מאשר ביום הזה. והוא לא קרה לי עם איש מלבד ברק.
טובי:
משהו נוסף בקשר ללילה שבו נהרג. יצא לי פעמיים לשאת אותו. פעם להכניס את גופתו לרכב כדי לפנותו ופעם כדי להוציא אותו מהרכב, ואני זוכר, שזה היה מצב שבו אתה לא יכול לשבת ולהסתכל עליו, כאילו בפעם אחרונה לראות את הפנים שלו, כאילו פרידה לא רשמית וזה לא היה הזמן להתחיל ולחשוב שברק נהרג.ככה נהגתי, כי לא היתה לי ברירה, איני יודע אם זה מה שרציתי לעשות. כשסחבתי אותו אפילו בקושי הסתכלתי לו בפנים. זה לא בגלל שלא העזתי או חששתי, אמרתי לעצמי שזה לא הזמן.
אח"כ חשבתי שבעצם הפסדתי, כי לא הספקתי לראות את פניו. אני זוכר פנים די רגועות. אני זוכר שאח"כ, יום או יומיים, אחרי זה מאד הצטערתי שלא הספקתי לעמוד כמה שניות, ולהסתכל עליו, ולגיד לעצמי לפחות פעם אחרונה שאני רואה אותו, הרגשתי שהפסדתי משהו, שלא נתתי לעצמי מספר,שניות האלה להיפרד ממנו כמו שצריך.
שרת:
מה שאני זוכר מהלילה הזה, הוא שאחרי שהוציאו את ברק, היה לי ברור שהוא פצוע ויהיה בסדר, ואז לא טרחתי כלל להסתכל ולוודא מה המצב שלו, האמנתי שהוא פצוע, אני הייתי די מרוחק ומתוך הרגשה ברורה שאני עושה לי תכנונים בראש שמחר נצטרך לבקר את ברק בבית-החולים. בתודעה לא היתה קיימת אצלי האפשרות שברק יכול להיהרג. רק כשחזרתי נודעה לי האמת. יש בספרות דבר שניקרא הלם, אני בניגוד לטובי כשפינינו אותו לאמבולנס, היה שלב שנעמדתי והסתכלתי על ברק וזה לא עשה לי כלום. הלב ריק לגמרי. זה פתרון של סרט, כי זה בן אדם שאתה אוהב, להסתכל עליו – ובעצם אתה אטום. רק אח"כ בזמן שחזרנו באוטובוס ליחידה, התהליך מתחיל לפעול, פתאום נותרת בלעדיו.
דוד:
לי היתה תחושה די דומה, למרות שלא הייתי באותו לילה, הודיעו לי והתקשרתי ליחידה, חובב ענה לי בטלפון והוא לא אמר דבר, ביקשתי את יוגב והוא אמר לי את זה בצורה ישירה וחלקה, הרגשתי הלם, אך לא זעזוע חזק. לקחתי את החפצים ונסעתי ליחידה ולהלוויה, ורק יום אחרי זה, כאילו התרחש משהו שאני לא תופס, שעבר לי מעל הראש איזה חלום שעוד מעט יגמר. רק יומיים אחרי זה בעצם קלטתי.
האב – מאיר:
האמת שאנחנו מרגישים הרגשה זו עכשיו ואפילו יותר. בהתחלה חשבתי שהמצב ישאר כפי שהוא עד שהזמן ירפא, לשכוח אתה לא יכול, אבל זה בדיוק ההיפך ממה שאתה רואה: כשאדם מתרחק והזמן עובר הדמות הזאת מתעצמת, אתה מתחיל לשחזר לעצמך פרטים. והשאלות הקשות האלה שלפעמים מיותרות למה? מדוע היה בקבע וזה עומד ועולהלנגד עיניך ואתה מרגיש שהדבר קשה מאד. אחרי ההלם אתה מתחיל לקלוט דברים דברים כאלה איננו יכולים לתאר, רק אנשים שעוברים את הדבר הזה, אדם לא מסוגל להבין עד שהוא חש. ככל שהאדם קרוב יותר הוא חש את זה יותר.
מנחה:
הזמן אינו מרחם.
מאיר:
הדבר בלתי נתפס. אתה יכול ללכת לאדם לנחם אותו, להשתתף בצערו, אך כשאתה עומד בפני השבר, הדבר שונה לחלוטין. הכל מתגמד, אתה מתחיל להסתכל על כל החיים בצורה אחרת. את התחושה שלך מה זה רווח והפסד איבדת. ההפסד שונה בהחלט, והנה אתה רואה שיש דברים שהם הפסד, שלעולם לא תוכל להחזיר או לקבל אותם.
שרת:
באותו נושא, אני נזכר בתחושה שלי בימים הראשונים.
התחושה שעליה אתה מתחנך שכל מה שאתה רוצה להשיג, כל אתגר אם תתאמץ יותר, תפעל בדרכים שונות – תוכל להשיג.
והנה בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שהנה זה דבר שאי אפשר להשיג אותו, זהו מצב שברק איננו ושום דבר אינו יכול להחזירו.
עמיר:
אני זוכר שבלילה האחרון בשטח, יוגב שאל אותי מה עם ברק, ואמרתי לו שאני שברק נהרג. זה היה לי די ברור כשראיתי אותו. ובעצם אני לא הבנתי את זה באמת. אני זוכר שבאותו לילה. שהוא כבר היה באמבולנס והוצאתי את חפציו מהכיסים הסתכלתי עליו ממש בריכוז איך הוא נראה. זה לא עשה לי הרבה אבל בלילות של השבוע שאחרי זה ראיתי אותו בחלומותי ערב-ערב.
גורן:
אני זוכר את התחושה. שכבתי קומה אחת מתחתיו באמבולנס וברק היה מעלי. ואינני יודע אם הייתי עם עיניים פקוחות או עצומות אבל היתה לי הרגשה שחבל לי לתאר אותה במילים, כי אינני חושב שאצליח, אבל זה היה דבר קשה מאד.
אני יודע רק דבר אחד: במשך שנות החיים שלי עברו עלי כל מיני מקרים גבוליים שאחרי יום-יומיים היתי עובר לסדר היום, וממשיך הלאה. אך אינני יודע מה בדיוק המרכיב של המקרה הזה, נדמה לי שהמרכיב העיקרי בהקשר לברק שאני היום פשוט אדם הרבה פחות שמח.
זה לא כנחמה להורים אני אומר את הדברים האלה, יש עוד הרבה אנשים שעוד לא חזרו לשיגרה מאז. אם אני לא טועה כל האנשים בחדר הזה לא חזרו לשיגרה מאז. אולי עושים דברים שגרתיים, אבל בפנים נושאים את הכאב הזה, והצלקת הזו כמו שיורם אמר קודם, ישאו את זה עוד הרבה זמן.
שרת:
הרבה פעמים רציתי לעשות השוואה בין יחסי לאדם כמו ברק לעומת יחסי לאח ביולוגי. נראה לי שההבדל הוא בכך, שאולי אנחנו לא נמצאים בתוך השכול ממש, כי אם רק בתוך מסגרת של הבית הזה, שבה ברק מופיע ממש . ולכן למראית עין יהיה קל יותר להשתחרר מזה. אבל מרגיש דברים וכשאני מספר דברים שברק אמר, אני מתאר לעצמי שכל אחד רואה בראש איך הדבר נאמר, איך ברק אמר את זה עם חיוך - זו הקירבה-ההיכרות הכל כך עמוקה, כך זה כל יום, יש פינות, בהן ברק מופיע – למרות העובדה שהחיים ממשיכים כאילו כרגיל.
מנחה:
עד כמה שהבנתי ממה שסופר לי, ברק הגיע לצוות שלכם באיחור, ז"א התגייס יותר מוקדם מכם והיה בקורס חובשים והגיע אליכם לפני מסע ה-120. רק אז הכרתם אותו.
יורם:
ברק הגיע לצוות, בפעם הראשונה ששמעתי עליו היה בזמן החלוקה לצוותים. ישבנו אצל עוז, אביגדור ואני חלקנו את האנשים מהראשון עד האחרון לפי ציון המעבר שלו.
טובי:
היו בהתחלה שני צוותים ואח"כ הצוות של אביגדור התפרק והתאחד עם צוות יורם. ברק היה מההתחלה בצוות של יורם.
יורם:
היתה בעיה לחלק את החובשים. אני זוכר את עוז, מפל"ג אימונים, אומר לי: "תשמע! ברק שרעבי הוא א' ב'. קח אותו ולא תצטער".הרבה לא היה לי מה להגיד, ממילא לא הכרתי אף אחד מהם. וברק רק אז הגיע אלינו. אני רוצה לספר סיפורים על ברק שאחד מהם הוא ההתחלה שלו. ברק היה החייל הראשון שראיתי מכל הצוות, הוא הורשה להיכנס ליחידה ועזר לי לארגן את מסע ה-120.
הוא הראשון שפגשתי, כלומר הראשון שדברתי איתו, התקשרתי אליו הביתה, הוא מאד התרגש, מפקד הצוות מתקשר אליו הביתה ואומר לו להגיע ליחידה. לא ידע בדיוק מי? מה? הוא הגיע וסידר שם את הכל – מנשא החובש, המים,הנ.נ., כל מה שצריך ל-120 ואז הצטרף לצוות.
אני חייב להגיד שכשראיתי אותו בפעם הראשונה קטן כזה, שחור כזה, זה לא הסתדר לי, גם די התפלאתי שאמרו שהוא טוב וזה לא הסתדר עם החיצוניות שלו. מפה אני רוצה לעבור לסיפור שני, כבר בסוף הדרך – תרגיל סמלים – ברק לא היה צריך לעשות את התרגיל בגלל מצבו הבריאותי. "התייבשה" לו הכתף תרגיל אחד לפני הסמלים ואסור היה להוציא אותו. אני מאד התעקשתי שיצא, ואפילו הכרחתי אותו. הוא יצא רק עם אקדח וחגור ובלי מנשא, והוא מאד כעס ואמר שהוא אפילו מעדיף לא לעשות תרגיל מאשר לעשות אותו לא כמו כולם.הוא עשה את התרגיל בצורה יוצאת דופן טובה ומאד הפריע לו שאמרתי לו את זה. הוא אמר שזה לא חוכמה גדולה "לא סחבתי כלום".
טובי:
אני רוצה להוסיף משהו בקשר למראה שלו, זה באמת מטעה, מהיום הראשון שראינו אותו במעלה צביה (המקום שממנו התחילו את ה-120) המראה היה מאד מטעה אי אפשר היה לדעת מה אפשר לצפות ממנו.(חיים: אז חשבתם שלא ילך לו.) אני זוכר שאח"כ כשאתה לומד להכיר אותו יש בפנים שלו הרבה מאד הבעה כלומר: אתה הרבה פעמים יודע מה אומר החיוך שלו ומה, ולפעמים מספיק לך לפי זוית הפה שלו, או לפי העיניים לדעת מה הוא חושב ומה בעצם הוא רוצה להגיד ולא אומר, תמיד אמרתי לעצמי, אחרי שאתה מכיר אותו פתאום שכל החזות השתנתה לגבי לגמרי ואיך יכולתי לחשוב עליו אז שהוא אפילו מסכן כזה. אחרי שאתה מכיר אותו נראה לך שיש אצלו המון אופי, המון רצינות וזה לא משתלב לך עם מה שחשבת עליו ברגע שראית אותו.
מנחה:
אז אתם זוכרים עליו מה-120 , שהתחלתם להכיר אותו...
שרת:
הוא עשה את זה ממש טוב. לא היה מהחבר'ה האלה שניסו לעשות רושם בהתחלה, בזמן הטירונות גרנו באותו אוהל והיה ממש כיף לגור איתו. אני מעריך שעוד הרבה זמן לא אגיע למצב שאני עם בן-אדם שאני כל-כך אוהב, הסתדרנו בכיף כזה.
מנחה:
אני מבין מכל מה ששמעתי עד עכשיו, שכל אחד אהב אותו, מה אהבתם בו? מה היה בו שגרם לכם כל-כך לאהוב אותו?
דוד:
היה לו קלצ'ניקוב עם קת עץ – זה היה באורך שלו, זה דבר שאני ממש זוכר, אבל אחרי זה אני זוכר שהוא טיפל ברגליים שלי וזה התחיל מסורת של שנתיים פחות או יותר לטפל ברגליים שלי, זה ממש הגיע למצב שאחרי סדרות הוא היה ניגש אלי, ולא להפך, ומתחיל לטפל לי ברגליים, דבר שאפילו אמא שלי לא עשתה, לא העזה לעשות את זה, מה שמאד אהבתי אצלו, שהיתה לו איזושהי יכולת לשמוע להבין בדיוק על מה שאני מדבר בלי הרבה סיפורים מסביב. נוצרה בינינו הבנה מאד מאד מיוחדת, אני חושב שזה דבר די נדיר למצוא.
מנחה:
הוא היה קטן?
טובי:
הוא "התבריין" מאד במהלך שרותו הצבאי.
נתנזון:
הוא היה נמוך אבל היה רחב מאד בסוף הוא קיבל את התואר "המתאגרף מעכו".
יוגב:
לגבי, הוא היה אפשר להגיד, מעין גמד קטן, תמיד היה מוכן לעזור, תמיד לשמוע, אם היה צריך לארגן משהו. בתקופה שהיה סמל צוות היה עושה זאת בשלווה כזו, היה עושה את זה כמו שצריך ככה טיפ-טופ בשלווה הכל ככה בצורה מאד שקטה בלי לחץ – היה נעים לעבוד איתו.
ביבר:
בתקופה שהיה סמל צוות היה אחד התפקידים שלו להעיר אותנו בבוקר. הוא היה תמיד עם השעון משכים את האנשים ב"בוקר טוב", להבדיל ממני. הוא היה תמיד מעיר אותנו ב"eassy " , כמובן שהיה לוקח לנו חצי שעה לקום, אבל היינו קמים קימה שקטה של בוקר, עם חיוך, שותים איזה שמנת עם ארוחת בוקר טובה. אח"כ כשהתחלתי לעבוד איתו יותר צמוד, הכרתי אותו ואת התכונות הטובות במיוחד שלו, היינו מדברים על כל העולם. מבחורות ועד נסיעות לחו"ל. ואל כל מה שהיה מציק לצוות. זה בסה"כ מה שאתה צריך מחבר. קשה מאד להסביר את זה במילים. אנשים נבחנים במצבים קשים ואז הם נעשים ידידים ואתה רואה איך כל אחד מגיב, דווקא אחרי תרגיל קשה כולם ככה מטונפים ונוסעים שנים שלושה בקבינה של המשאית, והאווירה הייתה מיוחדת, לאו דווקא שכל הצוות ביחד, לא צריך להיות בשקט כשכל החבר'ה ישנים, יושבים ככה שנים שלושה חבר'ה בקבינה של המשאית, אומרים כל מה שבראש שלהם ולפעמים אתה מפיק מזה עולם ומלואו.
יוגב:
אני רוצה לספר על סדרה שעשיתי אתן, זה היה ניווט לילה, זה היה בשבילי סדרת הלילה הראשונה שלי. באותו רגע שנכנסים לניווט ולמעשה לסיר לחץ אז פתאום אתה מגלה מי החברים שלך באמת. כלומר: אז אתה בורר עם מי בשעת לחץ אתה תדע להסתדר יותר ועם מי פחות, כלומר: יש כאלה שאתה אוהב ללכת איתם יותר בלילה, ויש כאלה שפחות. ברק היה מאלה שגם בלילה בניווט, באותם מצבים רעים של ברבור הייתי תמיד מרגיש נוח מאד על ידו.
דוד:
באותו שבוע שנווטנו יחד הוא היה עייף והיה לחוץ מאד, חלק מהאשמה נופל עלי, אבל אני זוכר בניווט האחרון, היה איזה קטע שאני עמדתי באיזה צומת שהיה רחוק מאד מלהיות הצומת הנכון והוא יצא ממש מהכלים, ממש השתגע, לא היה שליו, ולא היה מחייך.
ביבר:
אני זוכר שתחקרתי אותך דוד על הניווט הזה וקיוויתי שברק יודע יותר...
טובי:
אני זוכר שדיברתי איתו לא מעט על זה כי ידעתי שיש לו בעיה עם ניווט, כי בסה"כ הוא לא היה כזה שהלך עם עיניים עצומות, והוא ידע שממך דוד, לא בדיוק תבוא לו הישועה. הוא היה מאד לחוץ מזה. אני עקבתי אחריו כי יש לי הרגישות הזו בעניני "התברברות" (ירודה מהציר) וידעתי שיש כאן סכנה. אמנם היו איזה פעמים שאתם קצת ירדתם מהציר וחזרתם אליו, אבל את כל הפעמים האלו הוא גמר.
לא היה פעם אחת שירדתם מהציר ולא חזרתם אליו וזה מה שהיה בעצם יפה, שפעם ראשונה היה בניווט כמעט לבד, ולי היה ברור לגמרי למה הוא היה לחוץ אז, כי הוא ידע שהוא כמעט לבד ואין לו לידו מנווטים נוספים שיוכל לסמוך עליהם... ובכל זאת הוא גמר את זה. בהחלט אני סבור שהיה לזה גם צד חיובי כי היתה לו סיבה לחשוש.
מנחה:
אתה אמרת שתדבר אח"כ על התכונות החיוביות שלו, אז אני חושב שעכשיו זה אח"כ.
ביבר:
אז אני אתחיל בתכונה אחת שנראית לי היותר קלה. לדוגמא אביא את השבוע שהיה לנו את אודי. בדיוק גמרנו להיות פלגת אמונים בפלג תיעודית ואתה מרגיש שכבר הכל מאחוריך. היו יורדים מהמשאית ואף אחד לא היה מוכן לעשות כלום. אז ברק, אני זוכר, לא איבד את העשתונות שלו לרגע והיה עושה את הכל לבדו. ואני זוכר שיורם תפס אותנו באמצע השבוע ואמר לנו: "חבר'ה, תסתכלו על ברק, אתם שוחקים אותו. הוא היחידי שעובד פה, אותו לא היה מעניין שום דבר, הוא ידע שזה מה שצריך לעשות. אני חייב להגיד שלא באה ממנו מילה, והוא יכול היה לפנות ולהגיד בסה"כ שלא עשינו כלום, זה לא בסדר, אבל הוא היה עושה הכל לבדו, ממלא מים בג'ריקנים ובאותו זמן כאילו לא הסתכלנו ולא ראינו... ורק אחרי זה שהסתכלתי עליו ראיתי שבעצם הוא היה הרבה יותר "גדול" מאיתנו. הוא לא נשחק והוא הבין שזה מה שצריך לעשות, והרי סך הכל לא גמרנו את הצבא. אחת התכונות החזקות שלו, היכולת שלו להמשיך לעבוד בכל תנאי ובכל מאמץ, וכל "עז" שתפיל עליו הוא מתגבר וממשיך לעבוד במעין דבקות כזו במטרה.
טובי:
כשכל-כך הרבה אנשים מדברים על אדם אחד ומנסים לדלות את כל התכונות הטובות שלו, זה כאילו קצת מפר את האיזון, זה ברור שאחרי שבן-אדם מת מנסים לשאוב ממנו את כל התכונות הטובות ולהתעלם מהתכונות השליליות שלו. וכיוון שחשוב לי שזה לא יראה לא מאוזן, כי אני הכרתי את ברק, אז אני אומר שלי יש הרגשה שאי-אפשר היה כמעט למצוא אצל ברק תכונות שליליות, אולי זה יראה קצת כפראזה, אני זוכר שלפעמים חשבתי לעצמי עם קצת תסכול שלא יכול להיות שהכל אצלו בסדר, ואני מנסה למצוא משהו כזה שיראה שהבן-אדם קצת אנושי, שלא הכל אצלו מושלם. שהרי נראה כי עכשיו ככה מיפים את התמונה, אבל לא מיפים פה שום דבר. ומי שהכיר אותו יודע את זה.כל הצוות הרגיש שהוא חבר שלו, גם יוגב ודוד אמר משהו בקשר לזה, וגם לי יש הרגשה באיזשהו מקום שגם אני הייתי חבר שלו. ואני חושב שהרבה אנשים כאן שאני ממש יכול להגיד שהם חשים כמוני, להאיר את הנקודות השליליות אצל חבר זה דבר הפחות מסובך ואצל ברק היתה לו תכונה ולי זה עשה ממש טוב בהוא ידע למצוא בך את הדברים היפים הוא ידע לתת לך את ההרגשה שהוא מעריך אותך, מתייחס אליך שהוא מבין אותך שהוא יודע שיש בך דברים טובים. הוא תמיד ידע לתת לך את ההרגשה שאתה חבר שלו, שהוא מקשיב לך, שחשוב לו לדעת מה אתה אומר וגם חשוב לו להגיד לך דברים. אני עצמי אף פעם לר הרגשתי אהבה כלפי גבר וברק זה פשוט בן-אדם שאוהבים אותו, אולי זה הדבר הכי ממצה בהרגשה כלפיו.
שרת:
אני חושב שהוא היה אדם עם המון כבוד והוא יצר לעצמו מעמד מאד מכובד.זה התבטא בהמון דברים: אני זוכר למשל שהלכנו באזימוט ים והתנפחה לו הרגל לממדים עצומים. הוא הלך שני לילות, בלילה השני הוא ראה שזה לא עסק. הוא כל הזמן נגרר מאחור ולמרות כל כוח הרצון שלו הוא הגיע לסוף היום והוא החליט שזה לא טוב להמשיך.מהרגע שהוא הגיע להחלטה זו הוא ניגש ליורם, והיה לי ברור שיורם לא ישאל אותו יותר משאלה אחת והוא יתן לו להפסיק כשברק יחליט – וזה היה ביטוי למעמד שהיה לו, הוא גם היה בן-אדם שלא מדבר סתם. אתה המון פעמים נמצא ביחידה במין מצב כזה שאתה שומע גזרה, נופל עליך משהו ואז יש אנשים שמיד מגיבים בהצהרות שאין מהם חזרה. לא אצל ברק. הוא נעשה עצבני, ושותק, אבל אחרי זה כל מילה אצלו היא פי אלף יותר שקולה וכשהוא אמר משהו, אז ידעת שהוא חשב על זה הרבה. הוא לא אמר שום דבר סתם.
רן ביבר:
אני חושב שהיה לו מקום חזק מאד בצוות, אני חושב שגם יורם הרגיש את זה. גם בתקופה שהוא היה סמל צוות ואחרי זה יורם יעיד שהוא היה נודניק די רציני בקשר לדברים שלא הובהרו די הצורך. האחרון שהיה נשאר ומקשה קושיות ומעלה את כל הטיעונים שרק אפשר היה ברק. ואני חושב שרק בגלל העובדה שיורם נתן לו את הכבוד שלו והבין שהוא בחור עם משקל רציני בצוות ויודע שהוא מקובל ע"י כולם אז התיחס לדברים שהוא אמר בצורה נכונה והייתה לו עקשנות מילולית "נוראה". והוא לא היה מוותר על דעה שהייתה נראית לו חשובה והיה מוכן להילחם ולעלות כל טיעון שרק אפשר היה, ויורם יעיד על כך שהיו ויכוחים ממושכים בשיחות צוות כשרק יורם וברק היו מתוכחים ביניהם.
רון וין:
אני זוכר כשברק נכנס לתפקיד סמל הצוות זה היה משב רוח רענן. הוא התחיל להתארגן, אחרי זה לא רצו לוותר עליו. דברים נראו אחרת לגמרי , היה הרבה יותר נוח לעבוד. הוא היה בן-אדם נוח לבריות. הוא לא היה נוח פסיבי הוא היה נוח באופן אקטיבי מאד.
חיים:
יורם אתה רוצה להוסיף משהו על הכבוד שלו...
יורם:
אני חושב שכל הצוות יודע – אני מאד אהבתי את ברק בצורה מאד קיצונית. יתכן שהוא שילם על כך, כלומר היה לי הרבה יותר נוח לתת לו להיות סמל צוות חמישה חודשים (במקום שלושה בדרך כלל), שברק יוביל ויעזור. אני זוכר שיחות ארוכות איתו שהוא מנסה לשכנע אותי שהוא כבר לא צריך להיות סמל צוות, וזה לא בריא לצוות, וכי זה גורם לו למריבות וכי קשה לו הוא מעדיף שמישהו אחר יחליף אותו. אבל זה לא עזר לו והוא היה סמל צוות, אני זוכר את השיחות הארוכות שהיו לנו כשניסיתי לשכנע את ברק הפצוע שיעשה את הסמלים בלי משקל, ואילו ברק חשב שמוטב לחכות עד שיבריא ואז יעשה את זה במלוא
המשקל.
טובי:
מה שהיה יפה בו שהוא לא היה מתבייש בזה. הוא לא היה חושש שיחשבו שהוא מפחד
מתרגיל הסמלים או משהו כזה. ברגע שהיה מאמין בדרך שלו , אז אפילו אם מישהו אחר היה חושש שיחשבו שהוא מפחד ללכת בסמלים והוא ינסה להתחמק מזה, אצל ברק השיקול הזה בכלל לא היה קיים.
יורם:
טוב היה עוד דבר שמאד נדיר לשמוע מחיילים בצוות בכלל. איפשהו אני כלפי הרשויות מייצג את הצוות אבל אני בעצם לא חייל בצוות ומה שאני "מפיל" כי "מפילים" עלי, זה נופל ואי אפשר להתווכח על זה.אפשר להתווכח אבל זה לא משנה הרבה. בטח שזה לא תלוי בך. כלומר בי, מברק שמעתי לא פעם: "טוב שמע ברור שאנחנו לא חושבים אותו דבר" אבל אני הייתי המפקד, זה היה מאד נדיר לשמוע מפיקוד, אני לא שמעתי את זה הרבה פעמים שבעצם דעותינו שונות אבל מכובדות.
מנחה:
אתה יכול לפרש את זה יותר?
יורם:
הרי צבא זה לא מוסד דמוקרטי, ונופלות עליך הוראות שקשה לך להגיד שהן חכמות: לא יוצאים עם משטית ל"אפטר" או לא יוצאים בכלל ל"אפטר", קמים בשבע בבוקר ועושים מדסי"ם כאלה או אחרים, עושים דברים שלא נראים לך: יוצאים או לא יוצאים הביתה – משחקים איתך, אני כאילו הרשות המחליטה או המעבירה ויש הרבה עימותים מטבע הדברים. ועם ברק היה נוח לעבור את העימות הזה.
מנחה:
למרות העובדה שהיה עקשן?
יורם:
כן והוא לא זז מדעתו, אבל בזה העניין הסתיים – הדעות נשארו חלוקות, אין ביטול דעות וזה מאד מבוגר ומאד קשה.
מנחה:
אתם יכולים לפרט את הדברים של יורם?
דוד:
יש לי דוגמא, אני העברתי איתו חודש וחצי מרוכזים במוצב כלשהו, היינו שנינו יחד מאד קרובים, ויורם ריתק אותי אז 3 שבועות ולא יכולתי לצאת. וברק יכול היה לצאת במקומי בגלל הסבב. אני זוכר שבכוונה גרמתי לו להרגיש לא בנוח ורק לאחר מכן הבנתי שרק למישהו שמאד קרוב אליך אתה מוכן לגרום להרגשה כזאת ולא לאף אחד אחר, עכשיו זה נראה לי מאד ילדותי אבל עשיתי הכל שירגיש מאד לא בנוח – לא דיברתי איתו, סובבתי את הגב, דברים שמתאימים לבן 13, עשיתי את זה בכוונה שיעלב (מנחה – הוא נפגע) כן – והוא בא וניסה להתפייס ואני שיחקתי את זה – משחק של פוליטיקה.
יורם:
אני אספר עוד סיפור על דיוד וברק באותו שבוע מפורסם שדוד וברק היו בניווטי לילה ביחד. התברר בתחקיר שהיה איזה קטע קצר של 2 ק"מ שאותו הם עברו ב-3 שעות, משהו בלתי סביר לחלוטין, אז שאלתי אותם איך זה כל כך לאט? תשובתם לא סיפקה אותי. אמרתי להם: "לא סביר , לדעתי נרדמתם". ברק אומר: "מה פתאום אין דבר כזה, לא יכול להיות לא נרדמנו". אז אמרתי: "על זה שנרדמתם תעשו את הניווט הזה עוד פעם, ברק – קודם נעלב, תפסתי את זה רק אח"כ וקראתי אותו אלי. הוא נעלב, כי כנראה הוא באמת לא נרדם ואולי הם סתם "חרופים" והלכו לאט ובמעגלים, קראתי אלי לשיחה ואמרתי לו שאני מקבל שהוא לא נרדם ובכל זאת הם יעשו שוב את הניווט על זה שהם הלכו לאט מדי. ואני זוכר שהוא קיבל את אי-האמון.וכששוחחתי איתו על זה אח"כ הוא אמר שהוא שקל לעזוב את היחידה על שלא מאמינים לו, הערכתי אותו מאד על כך.
טובי:
אני זוכר את הסיפור הזה טוב כי באמת הוא היה מסוג הסיפורים שהכרנו גם את הצד השני של המתרס, את הצד של ברק. ואני זוכר שהוא ממש זעם ואני חושב שאחת התכונות הפחות יפות אצלו הן שהוא לא היה מסוגל לסלוח. דברים כאלה היה זוכר הרבה זמן – היה נוטר טינה – להגיד לו עם הרגשת הכבוד
התימני שהוא משקר... זה היה בשבילו דבר נורא. אני זוכר שהוא שאל מה צריך לעשות והוא שקל אם לעשות את הניווט הנוסף ולא היה מוכן לשמוע שאומרים כי הוא משקר. מקרים כאלו הוא לא היה שוכח והוא נפגע עד עמקי נשמתו. הוא ישב בחדר והקשיב להצעות כשהוא "מושך" כל הזמן את השיחה ומחכה למישהו שישכנע אותו כן לעשות את הניווט כי הוא ידע שלא לעשות זה צעד מאד קיצוני.
דיוד:
הוא אמר שהוא עוזב את היחידה, לא הבנתי. כל מה שאני חשבתי הוא שאני הולך ללכת פעם 40 ק"מ (צחוק) . זה כנראה הבדלי חינוך בינינו ובעיני זה התחיל לאבד פרופורציה מה כל כך לא בסדר. אז אמרו לו שהוא נרדם והוא לא נרדם אז מה? אותי זה עיצבן שאני הולך ללכת 40 ק"מ זה היה הסוף בשבילי.
מנחה:
נעבור אולי לנושא אחר – איך הוא דיבר על הבית.
שרת:
ראו שאיכפת לו מה קורה בבית. הוא היה קופץ לראות שהתרנגולות בסדר. אנו החבורה ראינו שהוא מושרש חזק בבית. אני זוכר שטובי ואני חזרנו מתל-נוף, נכנסנו אליו הביתה, אני זוכר את התמונה הזאת איך ברק ישב על מסעד הכסא, וככה כמו שהוא ראה את אבא – אז נשיקה על המצח, אני לא זוכר מי חטף הוא או אבא. היה אקט של נשיקה במצח, יש לו ככה על מסעד הכסא, ראית כזו קירבה, אני הייתי ממש מבסוט – נורא היה יפה לי ככה, לראות את זה, איזו חיבה והערכה כזו אחד לשני.
רון ביבר:
רואים שאביו היה די בענינים. וגם אז כשבאנו, ראו שברק משתף אותו, בהמון דברים שקורים בצוות, כאילו ידע את הלכי הרוח ומה קורה, אז אולי הוא לא כל כך מכיר את כולם אך היה קשר חזק ביניהם. הייתה העברת מידע מהאחד לשני.
שרת:
הוא היה גאה נורא בבית שלו, רק עכשיו אנו מבינים למה, אני זוכר תמיד היה מדבר על הבית, מזמין לבוא. היה כיף להיות אצלו בבית.
טובי:
בקשר לביקור שסופר פה זו היתה הפעם הראשונה שהגעתי אליו הביתה. עד אז היינו מביאים אותו הביתה בדרכנו דרומה אבל לא נכנסנו אליו. אז כשנכנסנו איתו אתה רואה משפחה תימנית גזעית כזאת, כשהבן היחיד שלה נכנס הביתה, זה ממש כאילו נכנס המלך, מרגע זה ואילך כולם עובדים בשבילו האם שואלת מה קרה? וכולם מתרכזים, הוא מיד בראש הענינים מעתה ועד להודעה חדשה עד שיעזוב את הבית. זו היתה הרגשה מאד מוחשית ברגע שהוא נהרג, אני זוכר שבלהט הקרב שם אחרי התאונה, אתה מדחיק את זה, כי יש לך דברים אחרים לעשות, אתה מדחיק את זה שברק מת, אתה כאילו חושב על דברים אחרים, אבל הדבר הראשון שעלה לי בראש, אחרי זה, ולפני שהבנתי שברק נהרג, אמרתי לעצמי, למשפחה זה יהיה דבר נורא, אני זוכר את התמונה הזו שאתה נכנס לבית ומרגיש שברק ממלא להם את כל עולמם. ברור שיש להם עוד ילדים, אבל היתה הרגשה והתמונה הזו לא עזבה אותי. שגם אם נתעלם מההרגשה שלנו ומהכאב שלנו, שהמשפחה הפגועה הזאת היתה במרכז מחשבתי. ובסוף כשאתה מגיע להלוויה וכל הצפיות שלך מתממשות כאילו שהיתה אפשרות שהן לא יתממשו, אז קשה לעכל את המחזה הזה ומיד חוזרות אליך, רצות אליך, התמונות האלה שהגעת אז אליו הביתה וראית כמה שהם אוהבים אותו, עכשיו אתה יודע שבעצם הוא הלך ולא יחזור.
דוד:
הייתי הרבה אצלו בבית, באחת הפעמים בביקורי אצלו, מאד הפתיעו אותי, כשהייתי מגיע לשם, לא התייחסו אלי בצורה מוגזמת ומאד אהבתי את זה, כי אני מכיר את ההיפך מההורים שלי, כשמגיעים אורחים או מישהו שאני מביא, מישהו מן הצוות, יש מן היסטריה כללית, כל הזמן להביא דברים. ואצלם הם נתנו להרגיש שתיגש למקרר אם אתה רוצה משהו. הרגשה מאד נעימה, אתה גם שותף את הכוס שממנה אתה שותה. פגישה ביתית מאד מאד נעימה כזו מאד נוח להגיע לשם. ואני הרגשתי כמו טובי שהרבה תשומת לב מתמקדת בברק.
רן ביבר:
אני זוכר במה שקשור לאוכל. כשאני הגעתי לשם פעם אחת בלילה, בשעה מאוחרת. נסענו עם המשאית, היינו באיזה אפטר וקפצנו אליו הביתה ואח"כ היינו צריכים לאסוף את החברה מת"א.
אז בתוך שניות מתארגן כוח קטן שמכין אוכל ואנו יושבים, ומסתכלים עלינו שנאכל עוד משהו ומוסיפים לנו, ושתיה שהבשר ירד יותר טוב, ועוד בשר ועוד...
שרת:
אחד הדברים שהביאו אותי לאהוב מאד את ברק, זו היתה האהבה שלו למשחקים. הוא נורא אהב לשחק, אחד האתגרים שהיו לו בחיים זה לעשות אותי קצת חיילי. הוא היה כל הזמן עושה לי מארבים ומשחקי חיילים וזה היה נגמר בכך שלא הייתי יודע מאיפה זה בא לי בכלל, הוא היה זורק עלי אבן ומתחבא על גג המשאית ואני הייתי מחפש אותו למטה.הייתי הולך לאכול והוא היה עומד שם מאחורי המגורים שלנו בכדי להפחיד אותי, בזמן שאני עובר, היה שיגעון.
נתנזון:
אני זוכר את השלוה הזאת, זה מתחיל מהערבים האלה על נס קפה, היה ערב קבוע שהוא היה עובר לאסוף את כל המעשנים ועולים לשתות. אני זוכר שהיתה תקופה שהיינו במוצב (עם דוד), היינו עושים ערב שזה התחיל ממלוח שאימו היתה שולחת, עד שעם הזמן זה הגיע גם לערבי שישי עם בשר סיני מתובל ביין שלמדנו לעשות. בסוף כשהתחלנו לתכנן את השחרור, הוא היה שותף בהתחלה לבולמוס הזה של כולם על אלסקה, דרום אמריקה, טיולים וכו... עד שהוא עשה איזה אתנחתא ואמר לי ששום דבר לא בוער, קודם כל אני אהיה בבית אעבוד עם אבא, אני אלמד קצת, עוד שנה תודיע לי אחרי שתעברו אתם את הבחינות הראשונות, אז אני אחליט לאן אני הולך. הוא התלבט אם לעבוד בריסוס, או לעבוד על משאית של אבא שלו.
ביבר:
הוא תכנן בהתחלה, להישאר פה קצת לאחר השחרור ולקחת איזה פרויקט לקנות איזה טרקטור 65 M.F ישן כזה, ולרסס באזור שלו, לעבוד בקבלנות. האמנו באיזה שהוא שלב כשעבדנו קשה ביחידה, שאנו מסוגלים לעשות הכל.
תמיד שהייתי מדבר עמו על לימודים. היה אומר: יש לי זמן תעזוב את זה לגיל 24 ,25 ,26 . עכשיו נדבר על עבודות, טיולים, אבל לימודים לא היו כל כך בראש שלו בהתחלה, יש זמן היה אומר, היתה לו הרגשה שהמרווח בן 20 – 30 הוא אינסופי. תמיד הוא יהיה בן 20 ומשהו, לא משנה כמה שנים הוא יעשה מה שהוא רוצה, הוא הרגיש שהוא רוצה לעשות חיים, כיון שהלחץ הזה בצבא נתן לו הרגשה שהוא חייב לצאת לאזרחות ולא להכנס למסגרת. הוא אמר שהוא מסוגל לעבוד קשה ולהתנזר מדברים בשביל להגיע להישגים. הוא לא החליט עדיין אם יקח את המשק של אבא, והיתה תקופה שאמר לי שלא היה רוצה לעבוד בכפר-הנגיד.
יורם:
ברק היה החובש של הצוות, מהיום הראשון שלנו עד היום האחרון. אספר על מקרה: רכב אחד נסע במהירות במהחך רביעי התנגש באחת הבנות והעיף אותה והיא חטפה כנראה איזו מכה, אולי אפילו שבר אני לא יודע,אף אחד לא ידע בדיוק מה קרה לה, והיתה התקהלות כולם באו לראות.וברק התחיל לבדוק אותה. ואז הגיע האחראי על המרפאה, עם תיק צד שכזה, זקן שלא יודע מהחיים שלו, וגרש את ברק ואמר לו: "זוז הצידה אני פה אחראי, אני יודע שאין לה כלום, ושיקחו אותה לבית-חולים". ברק נעלב נורא, ואח"כ זה הפך לכעס , אני זוכר שהוא בא אלי ואמר: "אני הולך להתלונן עליו. הוא לא יודע כלום הוא לא בדק אותה. אתה צריך להסתכל אולי יש לה שטף דם". כל מיני הערות שהיו נכונות זה אבל זה לא עזר לו הרבה.
דוד:
חשבתי כמה פעמים על היחסים שלי עם ברק. זה מאד מעניין כי הרבה דברים שמקשרים אנשים, הם די בסיסיים לפחות בהתחלה. אנשים שאני ביחד איתם באותו ראש, בהרבה מאד דברים כמו: ספרים, מוסיקה, סרטים, אבל עם ברק בכלל לא היה לי את זה, תמיד אמרתי לו שהוא לא מבין שום דבר המוסיקה, לא סבלתי את המוסיקה שהוא היה מקשיב לה . אני זוכר שהוא מאד אהב את אריק סיני ואני אמרתי לו שכבר בכיתה ב' הפסקתי לשמוע את אריק סיני. והספרים שהוא היה קורא, הסרטים שרצה ללכת אליהם, בדברים הללו אנו היינו ממש בראש אחר לגמרי, עכשיו כשאני חושב על זה. זה משהו נדיר להיות בראש אחר לגמרי בדברים כאלו שהם לכאורה חשובים, אך היחסים שהיו לי עימו במימד הרבה יותר עמוק מאשר הדברים הללו.
טובי:
הוא היה יותר שמרן, יותר סולידי, לי זה בכלל לא הפריע.
שרת:
אני זוכר עוד משהו מהנושא של חובשות – אני זוכר את עצמי חודשים לפני השחרור. עבדתי לילה אחד ביחידה. בסביבות 11 בלילה נחתכתי מסכין באצבע ודבר ראשון שעשיתי, הלכתי לחדרו של ברק, הערתי אותו "ברק בוא תחבוש לי". הוא כמובן התעורר, לא כועס, במין חיוך כזה "מה נעשה אתך?" קם וחבש לי, זה היה מצחיק, ואחרי זה שניסיתי לתת לעצמי דין וחשבון מה אתה כבר ילד גדול בן 23, נחתכת באצבע, אתה הולך להעיר את ברק בשביל זה? זה בדיוק הענין, זה היה מן הרגל ומן תחושה כזו, שאתה יכול להעיר אותו, והוא יטפל בך וזה יהיה הכי טוב.
אלסטר:
אני זוכר, בקשר לענין הזה ששרת דבר על המשחקים. היתה אצלו מין שנינות, וערמומיות, מושבניקית כזו. אני זוכר שהיה תמיד ויכוח מי ישב בקבינה במשאית. היינו הולכים לשם ופתאום הוא היה קופץ מתחת למשאית, ותמיד מגיע לקבינה ראשון. אני זוכר סיפור שהוא היה מספר שהם היו מגיעים עם טרקטורים לים ומחכים שאנשים ישקעו כדי לחלצם.
טובי:
אני זוכר פעם אחת עשינו תחרות מי יכנס ראשון לקבינה של המשאית. הייתי הרבה לפניו. הגעתי לצד השני של הקבינה ליד הנהג, ובביטחון מוחלט שזה המקום שלי, והוא הזדחל דרך החלון של הנהג והתיישב שם לפני.
יורם:
בתקופה שהיד שלו היתה בעצם מצ'וקמקת אני זוכר שיצאנו לאיזה אימון באקדח והוא לא הצליח לדרוך אותו. היד בקושי התיישרה לו וזה יצר עיכוב אבל הוא היה באימון, והוא ירה. כל פעם שהמדריך עבר לידו היה מעיר לו "אולי תתפוש את האקדח כמו שצריך – כמו חייל, אתה מחזיק את האקדח, תחזיק חזק, אין לך כח". ברק לא אמר אף מילה עד שאני אמרתי למדריך שהיד שלו פצועה. היה ברור לי שאם אני לא אגיד, ברק לבטח לא יסביר שהיד שלו לא בסדר.
שיחה במושב.
מנחה:
אני רוצה לפתוח בשאלה שאולי תיראה קצת מוזרה. אבל, זה בעצם מה שמטריד אותי, זאת אומרת לא מטריד אותי, זאת בעצם השאלה שעולה אצלי מזמן. אנחנו הכרנו את ברק בעיקר כחייל, אתם הכרתם אותו בעיקר כאזרח, שעוד לא התגייס לצבא, ברק היה חייל והיה ראוי להערכה רבה זאת אומרת בצבא ניתנות לביטוי הרבה תכונות שאולי באזרחות פחות שמים לב אליהן, באזרחות מספיק לפעמים שבן-אדם יודע לעשות רושם ולדבר יפה ואני יודע מה, והוא כבר זוכה להערכה כשבצבא דברים אלה בכלל לא עושים רושם. בצבא אתה צריך להיות בן-אדם שיש לו כושר עבודה אשר יודע להתמודד גם במצבים קשים, הוא יודע לעשות את מה שצריך ובצורה הכי טובה, זה הרבה יותר קל לתפקד בתור בן-אדם כאשר סתם יושבים בבית ולא נמצאים בלחץ. ואני חושב שמכל הבחינות האלה, ברק התבלט באותם מקומות אשר באזרחות הוא לא נדרש להתבלט, כאשר למשל, הצוות היה בלחץ או שהוא אישי היה בלחץ , או שהיה נדרש מישהו שידחוף מבחינת עבודה, עבודה ממש, לא לדבר ולהנהיג וללכת לצעוק, אלא ממש צריך לעשות דברים, לדחוף דברים, ולהעמיד דברים על הרגליים ולעשות אותם, ומבחינה זו ברק היה בולט מאד, והשאלה היא האם הדברים האלה התבטאו באזרחות כפי שהם התבטאו בצבא?
אריק:
הוא היה עקשן כמו פרד. אני זוכר שהלכנו לבקר את אילן, בווינגיט כשהש.ג. אמר שהוא לו נותן לנו להיכנס בשום מחיר. ברק הלך לחש לו כמה מילים באוזן ולא עזר, עבר קצת זמן, ברק בלבל לו את הראש – והוא נתן. היה עוד איזה קטע כזה שהיתה לו חברה מבית-חנן. נסענו עם טרקטורים ותפסה אותנו משטרה, וברק בא שמה לשוטר, והשוטר אמר: "אני אזיין אתכם אני...", ברק בא אליו ואומר לו: "תשמע אתה יכול לעשות לנו מה שאתה רוצה, באמת אנחנו אשמים... אבל שמע, למה לך? אנחנו ילדים תמימים, כאלה טובים, עובדים ביום מסתובבים בלילה, למה לך לעשות לנו כל כך רע?" השוטר נשפך, ואמר יאל'ה כזה רק תעופו מפה. הוא היה מסוגל להתווכח על כל דבר, לא היה פשרן.
אילן:
הוא אף פעם לא התבלט בעניינים שגרתיים, אבל כל הדברים שהתחילו באו ממנו. זאת אומרת, אם היינו רוצים לעשות משהו היינו יכולים לשבת כל החברה בלעדיו, ולהחליט למשל שהולכים לים לעשות קומזיץ, אבל איפה ברק? קודם כל הולכים לשאול את ברק , זה בראש שלו, כן? אז הולכים. אם הוא לא כל כך רוצה ואומר: "בואו נעשה משהו אחר", אז מתחילים שוב לשקול את העניין. הוא לא התבלט, הוא לא היה בא וצועק, הוא היה יושב בצד, אבל מה אף דבר לא היה מתחיל בניגוד לרצונו. אך כשהיה נכנס לעניין היה מתחיל לסחוף ו"בואו נאסוף את זה ובואו ניקח את זה". הוא היה בחור מיוחד? אי-אפשר להגיד, הוא לא היה מדבר הרבה, אך הוא היה זה שמסדר את כל העניינים. כשהיינו עדיין חבר'ה צעירים, אז חלק מאתנו היו עצבניים וחלק לחוצים והוא תמיד היה הבחור הפושר שתמיד היה עומד באמצע ומסדר את כולם במקום.
מנחה:
יש עוד מישהו שיש לו זיכרונות לגבי העקשנות שלו?
אודי:
לפני שנה או שנתיים, זה היה בשבועות, פגשתי אותו בים ושאלתי אותו אם הוא רוצה לנסוע לטיול. רצינו לנסוע לגמלא ליד נחל דליות. טוב לקחנו שתי בנות ואנחנו מחליטים לנסוע, יצאנו בלילה כדי להגיע מוקדם לנחל ולהתחיל לטייל, הגענו כבר בחושך לאיזור טבריה של הכנרת, ומנסים למצוא בטבריה מקום לישון על החוף, והכנרת קצת מלאה ואי-אפשר ונכנסים לכל מיני חופים, נכנסים ויוצאים ונכנסים ויוצאים ובכל מקום אנשים על גבי אנשים. ואז הגענו לאיזה מקום ליד כפר-נחום ואני כבר די מיואש, אין לי ראש לכלום ואני מרגיש את
עצמי אשם וכבר לא רוצה כלום. לא רוצה טיול ולא כלום, ואז הוא התחיל לאסוף עצים ולארגן מדורה, ואני בכלל לא עוזר לו, מגיעים שני בדואים, ששומרים שם ואומרים שאנחנו צריכים ללכת מפה, ואני כבר אומר: "טוב בוא נלך, נו מה אפשר לעשות?" אבל הוא מתווכח ונשארנו לישון שם בסוף.
מנחה:
אני לא יכול להגיד שזה מפתיע אותי שהוא עקשן, זאת לא תגלית.
אסף:
ממה שאי שומע קצת על הצוות שלכם שהוא היה ממש, בהרבה דברים אחד מן המובילים, מספר אחד, זה לא כל כך בא לידי ביטוי באזרחות.
מנחה:
לא, האמת היא כמו שאילן אמר. הוא היה מחליט שהוא עושה משהו, אז עד בסוף, ובצוות מתייחסים לאנשים המעשיים, מי שיודעים שהוא מחליט לעשות משהו, אז הוא עושה את זה, והולכים אחריו, ומי שיודעים שהוא מתחיל פה ושם, לזבל את הסכל לכולם, אז פחות הולכים איתו.
מנחה:
הוא אף פעם לא היה כאילו צועק בראש חוצות. הוא היה תמיד פועל. הוא לא היה אחד מאלה שהיו מכירים אותם מיד, אחרי שאתה מכיר את כל הצוות אתה מכיר את ברק.
אריק:
הוא היה מסוגל לחיות בעולם משלו. אם החבר'ה היו למשל מחליטים לנסוע לים או לבלות במקום שהוא, וברק היה מחליט שלא, כי יש לו ספר בבית שהוא רוצה לקרוא בו, שום דבר לא היה עוזר. בחוץ היה חום אימים, אך ברק החליט שזה לא יום לים היתה לו כאילו פינה משלו שהיה מסתגר בה וגם כשהיינו מנסים לשכנע אותו שילך או יסע אתנו הוא לא היה זז, גם אם הרבה פעמים זה היה עושה לנו מן בלגן כזה.
אילן:
בין החבר'ה שלנו, בתוך המושב פה, הוא היה בן-אדם מיוחד במינו. היית יכול ללכת לאיזה שהוא מקום איתו, או לטייל בתל-אביב. למשל, הולכים לראות סרט בתל-אביב, פתאום עוברים ליד "המרינה". והוא מחליט פתאום שהולכים להתרחץ בים, אז לך תשכנע אותו שעכשיו הולכים לסרט. היו לו דברים משוגעים, היו לו "יציאות" כאלה משוגעות, פתאום כולם ילכו לסרט, ילכו אני לא יודע לאן, והוא לבד יישאר ויתרחץ בים. זה גם כן, אולי הקו המנחה כאן. זה העקשנות שלו אבל זו לא היתה עקשנות רעה, זו היתה עקשנות למען החיים. בשביל הכיף, פתאום ב-12:00 בלילה
הוא החליט: "יאאלה, נוסעים על טרקטורים", עוברים דרך בית-חנן, אוספים את זה וזה, נוסעים לעשות קומזיץ, נוסעים לכאן, נוסעים לשם, והוא היה עושה את זה, איך שהוא היה עומד על שלו, צועק פה, משכנע שם, יאל'ה, אי-אפשר להגיד – לא נוסעים.
אריק:
אבל הוא היה הגיוני, הוא לא היה עושה דברים לא הגיוניים. למשל אם אני משווה את עצמי אליו אז אני הייתי עושה הרבה דברים לא הגיוניים. אבל הוא תמיד היה הרבה יותר מיושב. כשאני מסתכל על זה במבט לאחור אז היה לו מין קו כזה שהוא לא היה חורג ממנו – קו ההגיון, כשם שהיה עקשן כך הוא לא היה עושה דברים לא הגיוניים, לפעמים כשאנחנו היינו עושים שטויות, הוא היה מתנתק, הוא לא היה בא לעשות את השטויות האלה, אם היינו הולכים לסחוב בקבוקים מהצרכניה, כמה פעמים הוא בא אבל יום אחד הוא החליט שדי, זהו חבר'ה, לא הולכים יותר לקחת, והוא לא הלך אבל אנחנו הלכנו, והוא צדק, "שמע, יותר מדי לקחת ירגישו בזה". והרגישו בזה. הוא לא נסחף, הוא היה יודע לשמור על עצמו טוב.
מנחה:
מה לגבי הומור? קטעים שזכורים אצלו. אני מתכוון לא דווקא להומור של בדיחות אלא יותר להומור של מין ערמומיות כזאת.למשל: פעם נסענו ליחידה ואני נהגתי ב- 500 D , הוא ישב לידי עם עוד מישהו, הכביש אז היה מלא מהמורות. ואני נוסע מהר, ופתאום הוא צועק לי ממש בהיסטריה: "עצור! עצור! עצור!" אני ככה לוחץ על הברקס בחרק'ה איום, לא יודע מה קרה, ושואל אותו מה העניינים. הוא אומר לי, "שמע אתה חייב לחזור אחורה, יש איזו קפיצה שהחמצת". זהו, זה היה הנוסח שלו.
אילן:
אני חושב שהיה בו משהו מיוחד מאד שלא היה בנו, וזה העניין של ההתנתקות בשבת מהצבא. כשהיינו באים הביתה, היינו יושבים כל החבר'ה ומתחילים לספר כמה קשה בצבא ואיזה חרא, אך הוא תמיד היה מנסה לעצור בעדנו. "די תפסיקו לדבר על הצבא, מספיק, עד כאן צבא זה מיום ראשון והלאה". הוא לא היה יושב ומתחיל לספר כמה טוב לו, כמה לו טוב לו כשהיינו יושבים כל החבר'ה והיינו מתחילים לדבר, הוא לא היה נותן לנו להיסחף לצבא" "צבא זה צבא, עזבו , עכשיו שבת. מה הולכים לעשות? לאן נוסעים? לאן מטיילים? אבל לא לדבר על הצבא, עזבו את הצבא עכשיו".
מנחה:
מה למשל לגבי בית-הספר? אני זוכר שנילי המורה שלו דיברה על זה וזה גם כן היה מאד סביר שהוא לא נסחף אחרי ברדק שהחבר'ה אחרים היו עושים , זה נכון?
מירב:
אני חושבת שבברק היתה איזו יציבות כבר מגיל צעיר כשהכרנו אותו, הוא שמר על קו מסוים של אופי, וזו גם עקשנות, וגם שהוא לא נסחף ואולי זה מה שהיה מרגיע בו. אולי בגלל זה אנחנו יכולנו להיות נתמכים, תמיד לבקש עזרה ממנו, בגלל העובדה שתמיד היתה בו יציבות לאורך כל הדרך, גם בגיל שנוער מתפרע ועושה שטויות, הוא אף פעם לא נגרף לזה, תמיד היה משהו מרגיע כזה שתמיד תבוא אליו ותמיד תמצא את אותו ברק שיעזור לך ואתה יכול לדבר איתו, זאת יציבות מרגיעה.
אילן:
לא שהוא לא היה עושה שטויות, אבל הוא היה יודע תמיד מתי לעצור, ולא להיסחף. אנחנו היינו עושים שטויות, ונהנים, עושים אותה עוד פעם ועוד פעם עד שנתפסים. הוא היה מתחיל, היה רואה שנסחפים, היה אומר: "סטופ", די אני גמרתי את המשחק זהו, היה נחמד עד כאן, זהו, והיה מחפש משהו אחר.
מנחה:
איך היה בשיחות אישיות? יצא הרבה לדבר איתו באופן יותר אינטימי?
מירב:
אני חושבת שהיה קל מאד לדבר איתו, לי היתה תקופה שלא ראיתי אותו הרבה זמן, בכלל הקשר נותק, וגם אחרי שהוא התחדש היה מאד קל לבוא ולדבר, ולספר כאילו בכלל לא היתה התנתקות בערך של 3 שנים ופשוט יום אחד הוא בא והופיע אצלי בבית, וישבנו ודיברנו כאילו לא קרה כלום, זאת היתה ההרגשה שלי בכל אופן, היה מאד קל לספר לו דברים שאני חושבת.
אסף:
אבל הוא לא כל כך היה מספר, אני חושב.
מירב:
הוא לא היה מספר, אבל היה קל לספר לו. הוא לא היה מספר אף פעם כמעט, אולי לאריק.
אריק:
היינו יושבים לפעמים הרבה זמן, לחבר'ה פה במושב הוא לא היה מספר הרבה, אבל לפעמים כשהייתי יושב איתו, גם הוא היה אומר כמה קשה לו. הוא לא היה מתבייש בזה שקשה לו. הוא לא היה מדבר על זה הרבה, אבל הוא היה לפעמים אומר: "שמע, קורעים את התחת, עובדים קשה". אבל הוא לא היה מדבר על זה, ז"א הוא לו היה אחד כזה שבוכה. הוא היה בא, והיית יכול לדעת שקשה לו לפי זה שהוא הולך לישון, או שהוא לא מגיע, אבל אף פעם הוא לא היה לפני כולם כזה, צריך היה לשבת איתו הרבה כדי לדעת שלא קל לו.
שולה:
כשברק היה בא הביתה, אני מכירה אותו כשכנה שלו הוא תמיד היה עובר דרך הבית שלנו וקורא למורן, הבת שלי. ואני אומרת שהיחס שלו אליה היה כזה לבבי וטוב. הוא היה לפעמים שומר עליה או מטייל איתה, ואתה ראית כזו נשמה זכה וטהורה לגבי ילד קטן. חוץ מזה אני הייתי אומרת שמתאים לו השיר של ביאליק – "ענות עולם", הוא היה עושה משהו הוא לא היה מתלבט, והוא גם לא היה מחכה שיטפחו לא על הכתף על המעשה הטוב שהוא עשה, ירוחם בעלי פעם נפצע, אז מיד בא טיפל בו, בלי שום פאניקה. בא, לקח את הרכב, לקח אותו מיד לקפלן. אם הוא היה צריך לעשות משהו, הוא היה עושה את זה יפה, שקט.
הבן שלי גם כן נפצע, והוא ניגש וטיפל בו, ומן הצורה שהוא דיבר אליו, תמיד הייתי אומרת – יה אללה איזה אבא זה יהיה. הוא מדבר כל כך בעדינות, עם ילד, זאת היתה אחת התכונות שאני תמיד הייתי שמה לב אצל ברק.
ירוחם:
אם כבר דברת בעניין הפציעה שלי – יום אחד אני מכסח את הדשא ומשום מה רציתי לקחת את הערימה של הירק שהצטברה מאחורי המכונה והכנסתי את האצבע קצת יותר עמוק תוך כדי שהמכונה עובדת. פתאום אני מרגיש שמשהו קרה לאצבע, אז ברק מופיע – כאילו מהשמים. הוא בא בלי הרבה בעיות.ניגש למקרר, פתח את הפריזר, שלף מתוכו את הקרח שהיה, עשה גוש של קרח ושם לי אותו בתוך היד, פתאום כאילו לא קרה שום דבר, כל הכאב הלך. איכשהו הוא תמיד היה מופיע ברגע הנכון, ואחרי שהוא עשה לי את הטיפול הראשוני הזה, נתן לי חבישה ומיד לקח אותי לבית-חולים. טיפל בי עד הסוף כמו שצריך. עושה את העבודה שלו וגומר, וזהו. בצורה שקטה, בלי עניינים, בלי רעש.
שולה:
אני חושבת שגם הוא לא אהב יותר מדי להטריד אנשים אחרים.
כשבת-שבע היתה נוסעת הייתי מכינה אוכל ומשתדלת להכין אוכל שיהיה לטעמו, ואומרת לו ברק אתה תעלה לאכול אלי. "שולה אין צורך, אל תטרחי". טוב לפעמים הצלחתי, אבל חס וחלילה שאני לא אהיה מוטרדת בגללו. ו"אל תדאגי אני אכלתי כבר, וזה בסדר". חס וחלילה לא להטריד מישהו אחר.
מאיר:
בנוגע לעקשנות שלו, זאת היתה מן עקשנות חיובית כזאת. דבר שהוא לא התייחס אליו אז הוא היה עובר כאילו לידו, ולא הסתכל עליו. אבל כשהוא שם לב למשהו הוא היה מבצע אותו עד הסוף. אני חשבתי שלעולם ברק לא ישכנע אותי שאני אקנה לו אופנוע, אמרתי לעצמי שהוא לא "ישבור" אותי. אבל הוא
"עבד" עלי ככה לאט לאט, כל פעם היה בא אלי. יום אחד בא אלי עם מודעה בעיתון על אופנוע בדיזנגוף, "בוא ניסע ונקנה, קדימה". לקחתי את המכונית. אמרתי לעצמי: "די , גמרת אותי". לקחנו את המכונית נסענו וקנינו, אז הוא הסתכל אלי וחייך: "ניצחתי אותך". זה היה האופי שלו, הוא רצה משהו – הוא השיג אותו. דבר שנראה לו טפל הוא אף פעם לא התייחס אליו. אך הוא לא היה מוכן להתפשר על דברים שהיו מנוגדים לאופי שלו - אני זוכר פעם איילת הכירה לו בליל-שבת איזו בחורה והם נסעו, היו איפה שהיו, וכשחזר הוא סיפר: "כשנפרדנו היא רצתה שאני אגיד לה מתי ניפגש, לא אמרתי לה שום דבר, אמרתי לה שלום יפה והלכנו". אני שואל אותו: "מה יש?" אז הוא אומר, "קודם כל היא עם צבע ועם עקבים והיא מברברת ומברברת, אני לא אוהב את הבירבורים האלה, זה לא בשבילי". הוא לא התפשר עם דברים, כשאמרתי לו "אולי תכיר אותה במשך הזמן, תראה", הוא אומר: "לא". וכשהוא אומר לא לגבי דבר מסויים אז זהו זה. ככה זה היה בהרבה דברים.
מנחה:
הוא מאד התחזק בצבא, לא? אני לא חושב שהוא היה כזה.
אריק:
פיסית גם לפני הצבא הוא היה עובד, עושה כושר, בזמן הצבא זה היה חשוב לו הרבה יותר. לפני הצבא, היינו רצים כדי להיות בכושר לקראת הצבא. אז הוא החליט יום אחד שהוא רץ עם נעליים גבוהות כי בצבא יש נעלים צבאיות, צריך לרוץ עם נעליים צבאיות כדי שיהיה רגיל מהר לנעליים צבאיות.
איריס:
הוא היה עושה אימונים. היה רץ לעיינות, מעמיס על עצמו שק חול, כדי שיהיה לו משקל
מנחה:
האמת היא שעד לסוף המסלול הוא לא היה חייל הכי טוב. היו הרבה חיילים יותר טובים ממנו. אחרי סוף המסלול זה היה אחרת וזה מאד התבטא בכושר העבודה שלו, ומה שעשינו אחר-כך היה חשוב ביותר. ואפשר להגיד שכמעט אי אפשר היה בלעדיו, הייתי אומר אפילו מעבר לזה – המוביליות שלו, העובדה שהוא היה מוביל היתה לא בגלל כושר מנהיגות שלו אלא בגלל המעשיות שלו. הוא כאילו תבע שיתייחסו אליו לא בגלל העובדה שהוא אמר, תתייחסו אלי, אלא בגלל מה שהוא עשה, וזה יצר מנהיגות מסוג שונה – מנהיגות ששקטה כזו של בן-אדם שמתייחסים לדעתו גם אם הוא לא תובע זאת במפגיע.