יורם יצחקי-מפקד הצוות
הייתי מפקדו של ברק מהיום שבו הגיע ליחידה ועד היום בו הוא נהרג.
אני רוצה לספר על שתי תמונות שיש לי מברק. הן לא היחידות, אבל הן כאלה שאולי יסבירו או יראו את ההתפתחות שלו אצלנו. תמונה ראשונה היא מהפעם הראשונה שפגשתי את ברק בשבוע הראשון שלו ביחידה – במסע הראשון. לא ידעתי מי זה ברק, אבל הוא היה חובש ובתור שכזה היה ברור לי שחשוב שהחובשים שהגיעו לצוות יהיו גם חובשים.
שיגמרו את המסלול. חוות הדעת עליו היו חיוביות ביותר. פגשתי בו ביום היציאה למסע ואני רואה בחור קטן, שחור כזה, בישן, לא מסתכל לי בעיניים כשדיבר איתי, השפיל מבט, חייך, לא הסתדר לי כל כך. הכרנו ויצאנו למסע. זאת היתה התמונה הראשונה. התמונה השניה – תרגיל הסיום. ברק יצא לתרגיל הסיום לא בריא. הוא פגוע בכתף, היד היתה חצי משותקת והוא לא רצה לצאת לתרגיל. ויצא לאחר הוראה שלי. זה היה התרגיל שעם סיומו קיבל דרגת סמל. הוא ביצע תרגיל קשה, ארוך. הוא יצא אליו כועס, אני מניח – גם מזה שלא היה בריא וגם מזה שהוא חויב לצאת – וסיים את התרגיל בהצלחה.
אני רוצה לספר קוריוז מהתרגיל. על הר יונתן – שהיה נ.צ. של ברק – מצאתי פתק שלו, שבו הוא חתם את שמו ורשם שם – "סמל ברק שרעבי". את הדרגות הוא קיבל למחרת. זהו, אלה הן שתי התמונות שמראות אני חושב, את ההתחלה ואת האמצע (סוף מסלול). אני רוצה להגיד לכל ההורים, המשפחה – אנחנו בצבא לימדנו את ברק להיות חייל, לימדנו אותו נשק, ניווט, כושר – כל הדברים שחייל צריך לדעת. והוא היה לוחם מהשורה הראשונה של היחידה וכך נפל. אבל אני רוצה להוסיף ולומר לכם שראיתי בברק הרבה אהבה, אהבת אדם, אהבת הארץ ונכונות לעזור. התכונות הללו הן שעשוהו לאדם האהוב בצוות. ואת התכונות הללו אתם נתתם – אנחנו קיבלנו אותן.
אני רוצה לסיים בכמה מלים של חיים גורי מהשיר הרעות:
"...איך נזכור את כולם
את יפי הבלורית והתואר
כי רעות שכזו לעולם
לא תיתן את לבנו לשכוח.
אהבה מקודשת מדם
את תשובי בינינו לפרוח".