...אני זוכר נסיעה עם ברק בקבינה של משאית צבאית בחזרה מתרגיל בקרות.
השמש נחתה זה מכבר בפאתי מזרח. אני הייתי הנהג, ברק ישב לידי ונכונה לנו כברת דרך ארוכה בצוותא.
מצב הדברים שכזה "מבקש" שיחה, שכן הנסיעה במשאית – שהינה כלי רכב מסורבל ואיטי ועוד בשעת לילה, היא משעממת ומתישה ומן הראוי אם כן, ששני יושבי הקבינה (במקרה הנדון:ברק ואני) ישמרו על רמת עירנות סבירה.
ברק, היה איש שיחה נוח, שכן הצליח להקרין סביבו את התחושה, באופיו השקט והיציב, שהוא יודע ומסוגל להקשיב לדברים הנאמרים, להפנים אותם ולהתייחס אליהם בצורה אוביקטיבית וללא פניות. אני מן הסתם, הייתי הדובר העיקרי בשיחה זו שנסבה ברובה ככולה על הצוות שלנו ועל היחסים האישיים בין מרכיביו.
כאן מן הראוי להסביר שצוות ההולך יחד בשירות כה ארוך ואינטנסיבי כמו ב"יחידה" הופך לעיתים קרובות לסיר לחץ שבו ההתחככות האינסופית בין כל אחד למשנהו גורמת למתחים מיותרים שהיו נמנעים בואדי בכל סיטואציה.
למרות הנסיבות המקילות, טרחתי להביע תרעומת על מצב דברים זה ועם זאת היתה בפי הסתייגות קלה שעליה לא הספקתי לעמוד, שכן ברק הקדים אותי. הוא אמר שהוא אינו כולל את עצמו בתוך הקלחת הזו... וברק לא היה שחצן. הוא היה אדם עצמאי ובעל בטחון עצמי ובכל זאת טרח לומר את מה שאמר.
נדמה לי שבאותה הזדמנות התקשיתי לבטא את הזדהותי עם דבריו אלו ורק ציינתי שאלו בעצם המלים שרציתי לומר ולא הספקתי...
באיחור רב, אולי רב מדי, אומר כאן חלק מהדברים שהרגשתי אז: דומה שברק היה חף לחלוטין מכל רגש של שמחה לאיד או של קטנוניות כזו או אחרת וכן לא היה מעורב מעולם בוויכוחים שמקומם לא היה מכירם במצבים יותר נינוחים (גם אם לכאורה ברוח טובה) או בלעג צוותי על מישהו שסרח או נכשל בלשונו.
כיוון שכך, אפשר לומר שברק היה יותר מכל ולפני הכל בן-אדם. בן-אדם בכל מצב ובכל עת ונדמה לי שמלה פשוטה זו היא שממצה יותר מכל את אוסף התכונות (לעניות דעתי – הנדיר) שנאספו בכפיפה אחת באישיותו של ברק.
