דברים שנאמרו באזכרה

כבר בהיותי בן תשע וחצי בלבד, כשמת עלי אחי הבכור, למדתי להבין שאין לעשות השוואות בין עצב לבין שכול. מוות הוא סיפור חדש ושונה ויוצא דופן בשביל המשפחה שספגה אסון נורא שכזה. ובכל זאת, עם מותו של

ברק, כשאתה נוכח כיצד ההלם הנורא הזה והחלל שנפער בליבך אינם נוטשים אותם וכיצד אין הכאב מתכהה, אלא חוזר שוב ושוב בעוצמה לא פחותה מאשר קודם, אתה נזכר כיצד השפיע עליך מותו של אחיך ואין לך ברירה אלא לעשות את ההשוואה הבלתי נמנעת...

עם מותו של ברק אני שואל את עצמי שוב ושוב ומתקשה להתמודד עם התשובה לנוכח ההוכחות המוצקות בשטח: האמנם באמת "בוחר" המוות בצה"ל אך רק את הטובים ביותר?...