דברים באזכרה

...אני זוכר נסיעה עם ברק בקבינה של משאית צבאית בחזרה מתרגיל בקרות.

השמש נחתה זה מכבר בפאתי מזרח. אני הייתי הנהג, ברק ישב לידי ונכונה לנו כברת דרך ארוכה בצוותא.

מצב הדברים שכזה "מבקש" שיחה, שכן הנסיעה במשאית – שהינה כלי רכב מסורבל ואיטי ועוד בשעת לילה, היא משעממת ומתישה ומן הראוי אם כן, ששני יושבי הקבינה (במקרה הנדון:ברק ואני) ישמרו על רמת עירנות סבירה.

ברק, היה איש שיחה נוח, שכן הצליח להקרין סביבו את התחושה, באופיו השקט והיציב, שהוא יודע ומסוגל להקשיב לדברים הנאמרים, להפנים אותם ולהתייחס אליהם בצורה אוביקטיבית וללא פניות. אני מן הסתם, הייתי הדובר העיקרי בשיחה זו שנסבה ברובה ככולה על הצוות שלנו ועל היחסים האישיים בין מרכיביו.

כאן מן הראוי להסביר שצוות ההולך יחד בשירות כה ארוך ואינטנסיבי כמו ב"יחידה" הופך לעיתים קרובות לסיר לחץ שבו ההתחככות האינסופית בין כל אחד למשנהו גורמת למתחים מיותרים שהיו נמנעים בואדי בכל סיטואציה.

למרות הנסיבות המקילות, טרחתי להביע תרעומת על מצב דברים זה ועם זאת היתה בפי הסתייגות קלה שעליה לא הספקתי לעמוד, שכן ברק הקדים אותי. הוא אמר שהוא אינו כולל את עצמו בתוך הקלחת הזו... וברק לא היה שחצן. הוא היה אדם עצמאי ובעל בטחון עצמי ובכל זאת טרח לומר את מה שאמר.

נדמה לי שבאותה הזדמנות התקשיתי לבטא את הזדהותי עם דבריו אלו ורק ציינתי שאלו בעצם המלים שרציתי לומר ולא הספקתי...

באיחור רב, אולי רב מדי, אומר כאן חלק מהדברים שהרגשתי אז: דומה שברק היה חף לחלוטין מכל רגש של שמחה לאיד או של קטנוניות כזו או אחרת וכן לא היה מעורב מעולם בוויכוחים שמקומם לא היה מכירם במצבים יותר נינוחים (גם אם לכאורה ברוח טובה) או בלעג צוותי על מישהו שסרח או נכשל בלשונו.

כיוון שכך, אפשר לומר שברק היה יותר מכל ולפני הכל בן-אדם. בן-אדם בכל מצב ובכל עת ונדמה לי שמלה פשוטה זו היא שממצה יותר מכל את אוסף התכונות (לעניות דעתי – הנדיר) שנאספו בכפיפה אחת באישיותו של ברק.

חנה הראל

8.12.85

חזרתי כעת מטקס הזיכרון לברק – ובעוד רשמי היום חיים בי – החלטתי לאזור אומץ ולשבת לכתוב את שהייתי צריכה לכתוב לפני שנה – ולא היה בי הכח.

את צוות יורם היכרתי מיד עם הגיעי ליחידה בינואר 83. הצוות הצטייר בעיני כצוות "בעייתי" דהינו עקשן מאד ולא כל כך משתף איתי פעולה.

הגעתי ליחידה כחצי שנה לאחר מבצע של"ג כאשר שלישות זה הנושא הכי פחות חשוב ביחידה וצוות מורכב כזה מאינדיבידואליסטים ועקשנים יכול היה לשבור כל אחד.

מלחמה עיקשת היתה לי עם הצוות בנושאי סדר, משמעת וכבוד הדדי. במלחמה שכזו מגייס כל צד את המיטב שבו – לזכות במערכה.

השיטה שלי היתה "לצוד" את העבריינים בימי שישי, קצת לפני היציאה הביתה כדי "לחסל חשבונות". ומול השיטה שלי – עמד צוות שכל יעודו בחיים להצליח להחתים מקסימום קצינים על טופס הטיולים השבועי שמשמעותו – היתר יציאה הביתה.

וברק – משכמו ומעלה מעל כולם – לא מתווכח, מחייך חיוך ביישן בקצה הפה ופונה אל המצפון האימהי (הייתי בין זקני היחידה...) ומול טיעונים שעאלה קשה להקשיח את הלב והחיוך...

ועדין לא היכרתי את הצוות. כאשר סיים הצוות את פלגת האימונים ונכנס בשערי הפלגה היעודית עמדתי עם מפקד היחידה הקודם בטקס על פסגת המצדה וחילקנו את סמל היחידה והספר למסיימי המסלול – כל אחד והמילה הטובה והחמה המיועדת לו.

לא עברו מספר דקות ובמטח הירי הראשון נפצע גיא סלע וראיתי צוות מאוחד לפני – כל אחד תורם את חלקו לטיפול בגיא. מפציעתו של גיא – פסקה מלחמתי בצוות – מלחמה שבין יוזמיה גיא העקשן והמרדן – והצוות ואני התחרינו בינינו מי יגיע לבקר יותר מהר והרבה יותר בביה"ח.

ואולי בעצם מרגע זה הפכה מערכת היחסים לחברות של ממש.

הבשורה המרה על נפילתו של ברק הגיעה אלי כשלושה חדשים לאחר שסיימתי את תפקידי ביחידה.

מול יחידה שלמה מעוטפת בצער והמומה, הייתי אני בודדה, בין זרים שאינם מכירים את היחידה ואת אנשיה, מתלבטת בין ביקור אצל הפצועים לבין נסיעה ליחידה להתאבל עם כולם.

ברק כפי שהצטייר גם היום בטקס, בעיני ובזיכרוני תמיד – חיוך קטן בזוית הפה ושקט נפשי, ברק שאינו מתרגז ואינו נכנס ללחץ.

וראויים אתם הוריו לשבח - על שגידלתם בן שכזה שאת תכונותיו ינק מבית הגידול במושב, מהבית, מההורים ומהחברה. אתכם בגאווה – על שזכיתי להכירו ובכאב – על שלא יהיה עמנו לעד.

רן יוגב מהצוות

אני יושב כאן, עכשיו, ומנסה לכתוב על חבר קרוב שעד לפני זמן קצר היה חלק מהנוף היומיומי של חיי, חבר שהיה שותפי הפעיל בחיים.

את ברק למדתי להכיר כאשר צוותו התאחד עם צוותי. ברק היה מאלו שהובילו את הצוות ועשו למענו. הוא היה בחור מסור ואחראי שידע לעבוד.

תקופה ממושכת היה ברק "סמל צוות", תפקיד הדורש השקעה רצינית, ברק ידע לשאת בעול בצורה מושלמת ובכבוד. הוא ידע לגשר בין יורם לבין הצוות בצורה יפה ועדינה. הוא ידע לנהל את העבודה בחוכמה ובשלווה ולעזור ולדאוג תמיד שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.

ברק ידע באופן יוצא דופן, לקשור קשר אישי עם הרבה חברה בצוות – קשר כזה שלא כל אחד מצליח ליצור. משהתאחדו שני הצוותים, ומשלמדנו – ברק ואני, להכיר איש את רעהו, התפתחה בינינו מערכת יחסים שחרגה הרבה מעבר לתחום הצבאי ושקשה להסבירה במילים.

לא פעם נבחנה ידידותנו גם בתנאי לחץ בהם מתגלים לפרקים קרעים גם בין ידידים ותיקים, אולם גם במצבים אלו הוכיח ברק את עצמו נאמן ומסור.

בתקופה האחרונה כבדנו הרבה ביחד. העבודה, שלעיתים קרובות היתה די מעצבנת, היוותה עוד מכנה משותף בינינו. שנינו ידענו לעבוד ואהבנו לעבוד יחדיו.

גם ל"אפטרים" היינו יוצאים ביחד, רואים סרט או הופעה ומחפשים לאחר-מכן מקום שקט לשבת בו, ברק היה טיפוס שאהב לבלות וידע לשמוח.

הוא היה בחור רגיש – אני זוכר שפעם עוד בתחילת דרכנו המשותפת, אמר לי: מה שחשוב לי בצבא זה שיתייחסו אלי כמו אל בן-אדם ולא איכפת לי "לקרוע את הגוף והנשמה פה – העיקר שיתייחסו אלי בצורה אנושית ויכבדו את מה שאני עושה".

ברק כיבד מאד את חברי הצוות. תמיד אפשר היה לבוא ולדבר איתו ותמיד היה נכון לשמוע ולעזור, וזה היה אולי אחד הדברים שעשה אותו כה מקובל על הבריות. הוא היה מקנה יחס אישי וכבוד לכל מי שפנה אליו או בא איתו במגע כלשהו.

ברק היה בחור בעל אופי, וכבוד עצמי. היו לו דעות שקולות ועצמאיות. הוא ידע מה הוא רוצה לעשות. חבל מאד שחיו נקטעו עוד בטרם הספיק לטעום את טעם החיים האמיתיים. זהו... אני יושב כאן, עכשיו, ומנסה לכתוב קווים לדמותו של ברק, כל הזמן עולים זיכרונות נוספים על העבודה איתו, על השיחות איתו ועל החיים במחיצתו. רק עכשיו אני מגלה עד כמה היינו קרובים וכמה חסרה לי נוכחותו.

ידידותינו היתה ממשיכה, בודאי, לנצח. צר לי עליך ידידי "ברוק" – היית לי כאח. קשה לי מאד להיפרד ממך. אני כואב את מותך הרבה מעבר ליכולת הביטוי שלי.