לבת-שבע, מאיר, איילת ורויטל.
אין יום שאינני חושבת עליכם – מאז שברק נהרג אני אתכם עוד לפני שנפגשנו ועוד לפני ששוחחנו.
לאחר ששוחחנו הרגשתי אתכם עוד יותר. אני יודעת שאם המרחק הגאוגרפי לא היה כה גדול היינו באים אליכם הרבה יותר. חבל שיצא לנו להכיר בנסיבות נוראיות כל-כך, אבל כמשפחה, כאנשים, כל-כך מצאתם חן בעיני ילדי, ובעלי הרוצה להכיר אתכם. כאבי עליכם קשה וחזק.
אני חושבת עליכם כל הזמן, ואני יודעת שלנחם אחרים, אי-אפשר, אבל אולי ניתן לשכך את הכאב בדרכים אחרות, קודם כל בנותיכם מקסימות, עם איילת שוחחתי וראיתי את זה ממש. עם רויטל לא, אך ממה שראינו הספקנו להבין שהיא לא נופלת מאיילת ומברק.
כנראה שאדם צריך למצוא לו מטרות לחיות למענן, לעשות דברים להיות עסוק. אי-אפשר לזכור תמיד את הבן, לחיות עם זכרו זה טוב, לדבר עליו זה נפלא ונדמה לי שאין ברירה אחרת אלא לחיות עם זה.
אינני מאמינה שאי-פעם זה הופך להיות קל, אולי זה הופך להיות אפשרי ובלית ברירה.מהבנות ודאי תרוו נחת, ואתם שניכם כל-כך נחמדים שבוודי תוכלו ותאלצו לתמוך זה בזו.
ראיתי שיש לכם משפחה נחמדה וחברים טובים. ואני מאמינה שהם יהיו אתכם תמיד ויבואו הרבה ואז ניתן יהיה לחיות עם הזיכרונות הטובים על ברק, ועם הדבר הנורא.
אני כותבת משום שאני חוששת שבתוך הקהל הרב, לא נוכל הרבה לשוחח.
