יגאל

לבת-שבע ומאיר שלום!

ראיתי אתכם באזכרה לזכר ברק.

ראיתי אתכם עומדים ומספידים אדם יקר לכם מכל. רציתי לזעוק ולצעוק, אבל רק בכיתי בשקט, חרישית מתחת למשקפי השמש.

במצבים כאלה קשה לאדם מבחוץ לומר משהו...

רציתי לחזק את ידכם אך אתם חיזקתם אותי. עמידתכם שם, ליד קיברו הטרי של בנכם, רק הוכיחה לי עד כמה אתם, בת-שבע ומאיר חזקים.אתם ששכלתם בן אוהב ממשיכים את מעגל החיים, ובזה נותנים כח לאחרים.

התפעלתי מכם.

התרגשתי כאשר מאיר קרא מילים זכות היוצאות מהלב לזכר בנו – מאין הוא שואב את הכח?!

ראיתי אתכם, התרגשתי, בכיתי, התפעלתי והתחזקתי.

תודה יגאל.

חגי אלסטר

עומר 28.2.85

בת-שבע, מאיר, איילת ורויטל.

מאז המקרה הנורא איני יכול "לסגור יום" ללא כל מיני מחשבות על התקופה שיצא לי להיות עם ברק.

ברק היווה לגבי הצוות, בעצם מסוף פלדת אימונים, אחד כזה שחייבים לשים לב אליו כל הזמן, כיוון שתמיד היה לו מה להגיד בכל מיני ויכוחים ולא רק לו להגיד אלא לנו לשמוע. הוא נחשב בעינינו לשקול ורק לעיתים רחוקות אני זוכר אותו נכנס למן קיצוניות שבגללה היו לנו ויכוחים.

שבועיים לפני המקרה דיברתי עם חברתי על הצוות והתחלתי שופך את הלב על נושא היחסים בצוות. אני זוכר, והיא תעיד, שאמרתי לה על אחד שאני לא מסתדר איתו, על אחר שאני לא מסמפט, על זה שהוא תחמן, על זה שתמיד עוזר, על הרציניים יותר ועל הרציניים פחות ועל אחד אמרתי "שאם יש מישהו בסדר בצוות אז זה ברק".

בכל אחד אתה מוצא את המעלות והחסרונות שבו ואצלנו בצוות זה די התאפיין הרבה פעמים דווקא בחסרונות, ואילו אצל ברק זה היה בעיקר המעלות.....עכשיו הצוות התפרק, כל אחד הולך לו לדרכו, מי ללימודים, מי לחו"ל ומי לביתו ואת זיכרו של ברק נמשיך לשאת עימנו כל הזמן.

הלך לכם לאיבוד בן נהדר ולנו חבר הכי הכי יקר.

ממרחקים – טלי

בואנוס איירס יום שישי 1.2.1985

הורים יקרים, אחיות יקרות.

שוב אני, אל מול הדפים, מוחה את דמעותי, הימים עוברים והכאב מעמיק. לעולם לא אצליח להוציא. ולו מלה אחת שתאמר לכם מה עצום החלל שנפער בליבי, אבל הרגשות מדברים בעד עצמם.

ברק היה לי עולם ומלואו – אחד ויחיד היה. חבר אמיתי ושותף לכל החוויות, ההתלבטויות והשגעונות. היה מקשיב, מסביר ולפעמים גם מטיף לי והכל בשקט נפשי ובסבלנות. את רוב חופשותיו מהצבא בילינו יחד ונדמה היה כי הקשר שבינינו לעולם לא ינתק.

אני חושבת שכל מי שהכיר את ברק לא יכול שלא לאהוב אישיות זו – על אחת כמה וכמה הקרובים אליו – מי חשב על סוף נורא כזה?

את מכתבו האחרון קבלתי אחרי האסון, כתב על עתיד מתוכנן, חלם על פגישתנו והנה המות, השיג את החיים הנהדרים האלה והשאיר לי לכתוב על עבר שהיה, על ברק שאיננו.

אני לא רואה את עצמי חוזרת הביתה בלי להיות שנית עם ברק. אני רואה אותו השכם והערב, מחייך את חיוכו האופייני שאומר את הכל.

משפחה,

משהו נהדר שלא יחזור עוד נגדע באיבו –

מה נותר לנו לבקש אחרי דבר כזה?

אני חושבת שרחל שפירא בשירה מביעה את כל שהיינו רוצים:

...מה אברך לו, במה יבורך

זה הגבר? שאל המלאך.

נתתי לו כל שאפשר לי לתת:

שיר וחיוך ורגלים לרקוד

ויד מעדנת ולב מרטט

ומה אברך לו עוד?

מה אברך לו במה יבורך

זה העלם? – שאל המלאך

הנער הזה, עכשיו הוא מלאך

לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך

אלוהים, אלוהים, אלוהים

לו אך ברכת לו חיים!

אתכם בכאבכם