דברי פרידה של מאיר שרעבי אביו של סמ"ר ברק שרעבי ביום השבעה לנפילתו

הדברים נאמרו בבית-העלמין הצבאי בנס-ציונה ביום שלישי נר שביעי בחנוכה א' טבת התשמ"ה.

ברק יקירי.

מה נדהמתי כאשר נודע לי כי בדיוק באותה שעה שהדלקתי נר ראשון של חנוכה כבה אורך. בחג המסמל את גבורת ישראל נפלת, והצטרפת לשרשרת הלוחמים, הארוכה, בכל דורות ישראל. דלות שפתי כדי לבטא את גודל הכאב, ריקות ונבובות המילים אשר תאמרנה על קברך. נחבא אל הכלים היית והצנעת לכת אך לא התפשרת על דברים שהאמנת בהם. קראתי השבוע, מכתב שהגיע לחברך הטוב ביום ההשבעה בכותל, ובו כתבת: "ביום ההשבעה צילם אותי צלם של עיתון מעריב, ולמזלי הלא נעים פרסם את תמונתי בעמודו הראשון, מן הסתם הייתי מעדיף שתמונתו של אחר תהיה במקום תמונתי". כזה היה ברק, לא נשכח את החיוך שלך שהמיס את הלב. אהבת את הזולת ואת חבריך ואי אפשר היה שלא לאהוב אותך. עם מותך השארת חלל ריק בחיינו, נשארנו כואבים והמומים. לא רק בן היית לי ברק, חבר היית, יד ימין שנגדעה, תקוה שנגוזה.

הרבה שאיפות היו לי בחיי אך נבצר ממני להגשימן, ואותך ראיתי מגשים לאט ובביטחה את היעדים שהצבת לעצמך. לכן תמיד התגאינו בך, בחייך הלכנו זקופים וגאים, וכך נלך במותך, פצועים אבל גאים.

כך נאה לבן ולחייל כמוך, אשרי העם שבנים כאלה לו, אשר זוקפים את קומתו.

כשמתוך סקרנות שאלתי אותך מה מעשיך בצבא, ענית: "מה יתן לך אם תדע אבא?" מאז חדלתי משאלותי, ומעשיך נשארו חתומים. כשלמדת בתיכון חלמת להימנות בין הטובים שבלוחמי ישראל, וללא הרף הכנת עצמך לעמוד בשורה הראשונה. ידעתי שתצליח בכך. כי זו היתה מטרה שהצבת לעצמך ואשר ידעת להשיג.

לא במילים שדופות וריקות דברת על אהבת המולדת, אלא במעשים. כשחורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה כשזיעה ניגרת על שביליה, אז נותנים הכל למענה.

ולמפקדי היחידה!

ברק הגיע ליחידה נער רך ונבוך, ועם הרבה הרבה רצון להצליח, בזכותכם ראיתי לאחר שלוש שנים גבר מחושל, עם בטחון עצמי רב ויכולת עמידה איתנה, הוא היה אומר לי: "אבא , אדם לא יודע מהו כושר העמידה הגופנית והנפשית שלו, ולאיזו יכולת מדהימה הוא מסוגל להגיע, את זאת למדתי ביחידה". את החומר הרך והטוב הפכתם לפלדה מחושלת מרוממת את הלב.

ולצוות יורם!

ברק אהב את היחידה וכל אחד מכם אהבת נפש. עקבתי אחריו במשך שלוש שנים. ראיתי כיצד כאב את כאב כל אחד מכם וכיצד שמח בשמחתו של כל אחד. אותו הדם זרם בכם. לגוף אחד הייתם. רק הורים של בן היחידה הגדולה הזאת יכולים לחוש זאת, ואנו נכווינו באש אחוות הלוחמים הזאת. ברק היה חלק מאתנו, ואתם חלק מברק. לכן אנו מרגישים כבני משפחה אחת, ודמותו של ברק משתקפת אלינו מכל אחד מכם. לכן נאהב אתכם כשם שאהבנו את ברק.

לא נשכח אתכם ואת היחידה ומפקדיה אשר אותם אהב.

עם מותך ברק נזדעזעו אמות ספי חיינו אל נשארו שלמים. אנו נמשיך להיות חזקים וכואבים, כי זאת הדרך אשר בה היית רוצה לראותינו הולכים.

יהי זכרך ברוך!

מאיר כותב ביום השלושים

ברק אהובי,

30 יום חלפו מאז עזבת אותנו, ולנו נידמה שזה קרה רק היום. מה קשה להשלים עם המציאות המרה – לדעת שלא תהיה עוד אתנו.

מה עצוב לראות את העולם בלעדיך, הריקנות השתלטה על הכל – על הבית, על הרחוב, על השדות ועל כל הסובב אותנו.

דמותך לא נעלמת עם הזמן, היא גדלה ומתעצמת. מדהים באיזו מידה יכול יצור בן-אנוש להשאיר חלל עצום כזה.

כמה רגיש היית – ברק. עדין נפש ועם זאת קשוח בעת הצורך, נוכחותך השרתה שלוה ושקט, דבריך היו מרגיעים, ונטלו מאיתנו את הדאגה לשלומך, שהרי לא ידענו את הסכנות הכרוכות במילוי תפקידך. אהבת את חבריך ואת היחידה אשר בה שרתת. שלם היית עם עצמך ותמיד האמנת במה שאתה עושה.

דפדפתי קצת בנירותיך, באחד מהם כתבת: "לא לשוא אמר הרצל: 'אם תרצו אין זו אגדה'. אם רק תאמין בכוחך וביכולתך, בזה השגת אחוז נכר ממבוקשך, להיות ביחידה, זה לא רק לרוץ מהר או לנווט היטב. זה להבין עד כמה אפשר להשיג דברים אם רק רוצים". אכן ברק! אם נער ישראלי אלמוני כותב דברים כאלה על נייר מכתבים פשוט אזי מאמין אני בעצמת ישראל. כל עוד רוח חיים באפינו לא נשכח בני , יהיה זכרך ברוך!

אבא

איילת כותבת על ברק

הנאות.

הנאות קטנות של החיים, מעין פולחנים אישיים. ברק היה אוהב לשבת על כסא-נוח מתחת לעץ, או במרפסת חדרו, האזין למוסיקה, או סתם לעצום עיניים וליהנות מהשקט, מהשלווה ומחוסר המעש. כל זאת היה בשילוב של מטעמים שונים-ביחוד גלידה וקוקה-קולה שאהב. פולחן כזה ברור ומובן לי כמי שגדלה באותו בית. זוהי הנאה משקט ומאווירה שמקורם במושב, בחיק הטבע וכן בבית ובבני-המשפחה. כל אלה מעניקים יחד אוירה חסרת-מתחים, שלווה ובטחון בצורה צנועה ואמיתית. אף פעם לא שוחחנו על כך , לא היה זה מיוחד עבורנו שתמיד גדלנו וחיינו באוירה כזו, כל אחד חש זאת בדרכו, הערכה ואהבה.

• רגשות.

חשוב לי להזכיר, שכל דבר שקשור להפגנת רגשות וחיבה כמעט ולא קיים אצלנו בבית.

חילופי דברים קצרים. כל אחד חש ויודע מה קורה בליבו של השני. היה קשר- עיניים שסיפק זאת, ממנו הבנת הכל. ביטוי נוסף לכך היה בנכונות של כל אחד לעשות למען השני. כאשר חיים במסגרת אחת הדבר מחייב. אצלנו הדבר היה ברור מאליו, אולי משום שנתחנכנו כך, יחסים ענפים של תן וקח. רצון של האחד לעשות טוב, לגרום רגע של נחת לצד השני.

• שקט נפשי.

תכונה זו היתה באופיו של ברק. לדעתי היא פועל יוצא מן האוירה בה גדל ברק.

תכונה זו הלכה וגברה ככל שהיה פעיל יותר, שהיה מסופק מעצמו וממעשיו.

• סבלנות.

תכונה זו נתגלתה לי ביחסיו עם רויטל. היתה לו סבלנות לשמוע אותה, או להסביר לה דבר בצורה יוצאת דופן, או לפחות יותר ממני.הוא היה מוכן לשמוע טענות של זבוב, לו רק יכול היה לדבר – בסבלנות מירבית.

ברק היה עוזר לרויטל במתמטיקה. היה חשוב לו שתבין את הדרך ומסביר לה בפרוט את הפיתרון, ובעצם אותה עניין רק הפתרון הסופי. היא אוהבת את הדרך הקצרה, ואם כבר עוזרים לה היא שמחה לקבל את התשובה מוכנה.

במקרה ולא היה מצליח בפתרון תרגיל, היה לוקח אותו לחדרו, מנסה, ואח"כ היה בא ומסביר לה. ההתעניינות שלו, והשותפות התבטאה בכך שהיתה נוהגת לדווח לו בהזדמנות הראשונה על ציוניה, שהיו בדרך כלל טובים מאד. כל מכתב, כל טלפון, כל חופשה היתה מעדכנת אותו.

היו לנו טיולים ובילויים משותפים. בהזדמנויות שונות הוא לבד או חברים נוספים מהמושב היו מצטרפים לחבר'ה שלי.

לא זכורה לי מערכת יחסים מיוחדת בארועים אלה (מיוחדת לאח ואחות), פשוט יחס של אחד מהחבר'ה.

איילת.