שכול-מאת מאיר

שכול, מלה פשוטה כואבת ואכזרית, בנקל נתן להסבירה, את   פירושה גם תינוקות קולטים ללא קושי, והבריות השומעים את הבשורה המרה, מנידים ראש משתתפים בצער המשפחה ומשתדלים לעזור כמיטב יכולתם, מציפים אותך בדברי ניחומים, עד שלאט לאט הכל נרגעים.כל איש פונה לעיסוקיו ושוקע בבעיותיו היומיומיות, והכל ממשיך להתנהל כרגיל כנחל לאחר גשמי זעף, מימיו יורדים והוא ממשיך לזרום עמדי יום – לא יסטה ימינה או שמאלה. זה דרכו של עולם,וזו דרכם של הבריות.  ואילו אנו ההורים השכולים מאזינים לדבריהם, מסתכלים לתוך עיניהם וחושבים לעצמנו, ריבונו של עולם כמה תמימים ומאושרים אתם, אם זה גבול הבנתכם את השכול, מי יתן וכך תמשיכו, בטרם הגיעה אלי בשורת איוב, הייתי חושב ומגיב כמוכם.

אך היום הכל נראה בעיני כלאחר רעידת אדמה, ואני שייך לכוכב לכת אחר.

את הגהנום הזה חי אנוכי עשרים וארבע שעות ביממה וניצלה באישה יום אחר יום ודקה אחר דקה.  שכול מבין רק מי שחש אותו, אדם המכלה ימיו ולילותיו בלהט הזיכרונות, באש הכמיהה לראות את הבן האהוב שהלך ולא שב. להסתכל בראי מדי בוקר בפרצופך המתבלה במהירות גדלה והולכת, לראות את הנפיחות שאחזה בעיניך מקום קבע.

ולתמוה איך לא יבשה מקור דמעתן הקולחות ושוטפות כמעין?  לו זרמו לאפיק אחד דמעות השכול, ים הדמעות הגדול בתבל היה נקווה לנגד עינינו.   

איך לא תגעש האדמה משטף דמעתך אם אמא שכולה ותהפך לשממה? איך לא יקוב בכי אם מיוסרת לב אנוש? למה ומדוע נאטמו נתיבות ללב אל?

  לא ניתן להסביר או להגדיר את המתחולל בקרבך.  איך מנסה אתה לכסות ולהסתיר בחיוך מאולץ ובשיח יום יום, את הקרעים שנפערו בנפשך, מתהלך חי ונושם אך לבך נבוב , ואתה בוהה בחלל ככלי ריק.

   כל החלומות והתוכניות קרסו לפתע כבנין קלפים,  ומחשבותיך סטו לנתיב אחר, איבדו כל ענין בכל הסובב אותן, כגלגל שאעבד צירו וסטה ממסלולו הטבעי, כך אתה עוסק בעבודתך וראשך במקום אחר, מעיין בספר או בעתון ולפתע נעצר ושואל את עצמך, מה קראת בדקות שחלפו? מחשבותיך נודדות הרחק הרחק  על בנך שאיננו ולא תראהו לעולם. 

  וביום בו נפל בני חשתי מהו הפסד אמיתי – עולם שלם נלקח ממני, שלא אוכל להחזירו

בשום אופן, כל מה שיש לי אינו אלא אין ואפס. עתה עומד אני נכנע לגורלי חסר אונים, כמתאגרף מוכה המוטל בזירה. ומה שמסוגל אני לעשות הוא לבכות ולבכות, לשכב על יצועי מדי לילה לראותו בדמיוני ושנות חייו הנפלאות והמאושרות חולפות לנגד עיני כסרט.  רואה אני את החיוך המשובב את הפנים היפות המלאות הרוך ועוטות הענווה, את השפתים  שכל משפט שיצא מהן ביטא את אושרו של ברק, ושוב ושוב להתרפק על חיים שאינם ולחלום עוד ועוד, כי רק בחלומות יכול אני לדבר אליו לנשקו ולחבקו, ולהסתפק בפרור העלוב הזה שהעניק לי הטבע.  ובטרם עלות השחר להתעורר שוב כשבתוכי מפעפעת האש הנוראה הזאת שלא מרפה ממני, והמוח שאינו מאופס מתחיל לדמיין דברים לא מציאותיים, אולי חלה איזו טעות וברק עודנו חי, והוא מתהלך לו שם , וכל רגע הוא עשוי להיכנס ולומר השלום הנפלא שלו המלווה בחיוך מטריף.

  אתה קם בשקט ממהר לשטוף את העיניים האדומות מבכי, מסתיר את דמעותיך מבני משפחתך, לבל יראו בסבלך, כי אתה הוא הגבר.  ואתה חייב להיות ה"חזק" ה"גיבור" ששומה עליו לכסות את שברונו בתוכו פנימה כדי שלא להעכיר את האוירה בבית.

   כאילו מישהו עומד מעלי בשעותי הקשות ומדרבן אותי: "אתה חייב להמשיך בן-אדם אל תהרוס את כל הסובב אותך".

  ואכן זהו הדבר הנותן לי את הכוח ומאושש אותי לעמוד מול השכול. מול האש הנוראה הזאת אני נאבק עם עצמי להחזיק מעמד כי זו חובתי כאבי המשפחה להגן על הבית שנפרץ, והכאב הנורא ממחיש לי כמה חשובה המסגרת הזאת שתשאר שלמה.

   כל מה שנשאר עתה הוא להסתכל בתמונותיו של ברק, לנשק וללטף אותן, למשש את חפציו ואת בגדיו ולטבוע ביסורי שאול עד צוואר, וכשאתה חוזר לעצמך אתה חש באובדן עולמך, ונפשך פורחת כציפור המעופפת למרחקים , נעלמת ושבה, כאילו עומדת היא להינתק ממך, אך מרחפת בטווח ראייתך, ואתה מתנודד בין החיים ובין החידלון, ורק חוט דק, חוט יצר הקיום הוא שקושר אותך לחיים החייבים להמשיך לזרום.  

אך מה שלא יקרה, ברק לא ישוב עוד לעולם.

וקיימת האמונה שלא לשוא נפל ברק, כי הרי כך חנכתי אותם.  ועל משפחתך נגזר לשלם את המחיר הכבד והנורא למען עצמאות ישראל.

וכשאני שקוע עמוק ביגוני הלופת אותי אנושות, ידי נשמטות מטה ואני חדל לתפקד, ניצבת לפני דמותו של בני שאהבתי וקוראת לי:

"לא כך רציתי לראותכם אבי, הלא למען ראותכם מחייכים נפלתי, הלא אתה הוא שחנכת אותי ללכת בדרך הזאת.

 קום והתאושש אבי ומעשי יאירו דרכך".

 

                                                              אבא.

 

Please reload

מכתבים נוספים
Please reload