מאיר כותב ביום השלושים

ברק אהובי,

30 יום חלפו מאז עזבת אותנו, ולנו נידמה שזה קרה רק היום. מה קשה להשלים עם המציאות המרה – לדעת שלא תהיה עוד אתנו.

מה עצוב לראות את העולם בלעדיך, הריקנות השתלטה על הכל – על הבית, על הרחוב, על השדות ועל כל הסובב אותנו.

דמותך לא נעלמת עם הזמן, היא גדלה ומתעצמת.  מדהים באיזו מידה יכול יצור בן-אנוש להשאיר חלל עצום כזה.

 כמה רגיש היית – ברק. עדין נפש ועם זאת קשוח בעת הצורך, נוכחותך השרתה שלוה ושקט, דבריך היו מרגיעים, ונטלו מאיתנו את הדאגה לשלומך, שהרי לא ידענו את הסכנות הכרוכות במילוי תפקידך. אהבת את חבריך ואת היחידה אשר בה שרתת. שלם היית עם עצמך ותמיד האמנת במה שאתה עושה.

דפדפתי קצת בנירותיך, באחד מהם כתבת: "לא לשוא אמר הרצל: 'אם תרצו אין זו אגדה'. אם רק תאמין בכוחך וביכולתך, בזה השגת אחוז נכר ממבוקשך, להיות ביחידה, זה לא רק לרוץ מהר או לנווט היטב. זה להבין עד כמה אפשר להשיג דברים אם רק רוצים". אכן ברק!  אם נער ישראלי אלמוני כותב דברים כאלה על נייר מכתבים פשוט אזי מאמין אני בעצמת ישראל. כל עוד רוח חיים באפינו לא נשכח בני , יהיה זכרך ברוך!

אבא

Please reload

מכתבים נוספים
Please reload