יום א' 3.1.1982

ברקולי שלום!

"משפחת ברק גאה בבנה הצנחן" צחוק, צחוק, יצא מזה רציני.

לא פחות ולא יותר בכותרת העיתון. אבא ואמא הרגישו על הגובה.

באותו יום, יום חמישי הטלפון לא פסק מלטרטר, לברר, להיות בטוחים אם זה אכן משפ' שרעבי.

מה שאתה הכי לא אוהב להתבלט, כזה צנוע ובישן, קרה לך. לא הספקת להגיב ואמא כבר נתלתה עליך והצמידה לך נשיקה. זו היתה תמונה אמיתית, עם חיוך ביישני אמיתי. אבא לא כל כך מוצלח. התימני שחזר מסיביר. קטע נחמד. חשבו שרויטל זו אני. מוזר קצת, בטח ירדתי על ארבע. אתה ודאי מחכה ליום שישי להיות סוף, סוף בבית. שלושה שבועות זה הרבה מאד, רק חסר שלא תבוא שישי שבת זו. כמו שאמרת אין "בטוח" בצבא – יש צפוי.

כרגע היה שיר יפה של מתי כספי ואהוד מנור, שרה אותו יהודית רביץ, חסרות לי פה ושם מילים אבל הוא יפה גם כך.

מישהו.

מישהו, מישהו דואג

דואג לי שם למעלה

...כמה כוכבים

והם נופלים אחד, אחד

אנו סובבים בשתי דרכים

שונות

יום ולילה

עייפים ורעבים מחכים לעוד

בנתיבי אבק וזמן

אנו ניפגש בסוף דרכים ושאלות

נפגש בתום ימים רבים

בתום הרבה לילות

אני יודעת שאתה קרב עכשיו

אביב חלף

קיץ נאסף

והגשם שב.

אתה ודאי מכיר את השיר, הרי לך הזדמנות לתהות אל שורות מילותיו.

ברקולי אני אסיים, הרי זה ברור – ד"ש מכל משפחתך, מקווים לראותך, כל יום שישי בשעות הצהרים, מישהו נכנס מהדלת (לא חסר שכנים)"זה בטח ברק, הגיע בדיוק לארוחת צהריים".

כל הזמן שואלים אם זה חסר שברק לא נמצא. ודאי ובטח שכן, לכולם זה חסר, שוכחים את הרגעים הפחות נחמדים, את הריבים, הצעקות, בסך הכל זה חסר. לרויטל חסר מי שיציק לה, שתבכה קצת, אתה בודאי יודע מה אתה מרגיש איך זה לא להיות בבית.

להתראות

איילת.

מכתבים נוספים