חנה הראל

8.12.85

חזרתי כעת מטקס הזיכרון לברק – ובעוד רשמי היום חיים בי – החלטתי לאזור אומץ ולשבת לכתוב את שהייתי צריכה לכתוב לפני שנה – ולא היה בי הכח.

את צוות יורם היכרתי מיד עם הגיעי ליחידה בינואר 83. הצוות הצטייר בעיני כצוות "בעייתי" דהינו עקשן מאד ולא כל כך משתף איתי פעולה.

הגעתי ליחידה כחצי שנה לאחר מבצע של"ג כאשר שלישות זה הנושא הכי פחות חשוב ביחידה וצוות מורכב כזה מאינדיבידואליסטים ועקשנים יכול היה לשבור כל אחד.

מלחמה עיקשת היתה לי עם הצוות בנושאי סדר, משמעת וכבוד הדדי. במלחמה שכזו מגייס כל צד את המיטב שבו – לזכות במערכה.

השיטה שלי היתה "לצוד" את העבריינים בימי שישי, קצת לפני היציאה הביתה כדי "לחסל חשבונות". ומול השיטה שלי – עמד צוות שכל יעודו בחיים להצליח להחתים מקסימום קצינים על טופס הטיולים השבועי שמשמעותו – היתר יציאה הביתה.

וברק – משכמו ומעלה מעל כולם – לא מתווכח, מחייך חיוך ביישן בקצה הפה ופונה אל המצפון האימהי (הייתי בין זקני היחידה...) ומול טיעונים שעאלה קשה להקשיח את הלב והחיוך...

ועדין לא היכרתי את הצוות. כאשר סיים הצוות את פלגת האימונים ונכנס בשערי הפלגה היעודית עמדתי עם מפקד היחידה הקודם בטקס על פסגת המצדה וחילקנו את סמל היחידה והספר למסיימי המסלול – כל אחד והמילה הטובה והחמה המיועדת לו.

לא עברו מספר דקות ובמטח הירי הראשון נפצע גיא סלע וראיתי צוות מאוחד לפני – כל אחד תורם את חלקו לטיפול בגיא. מפציעתו של גיא – פסקה מלחמתי בצוות – מלחמה שבין יוזמיה גיא העקשן והמרדן – והצוות ואני התחרינו בינינו מי יגיע לבקר יותר מהר והרבה יותר בביה"ח.

ואולי בעצם מרגע זה הפכה מערכת היחסים לחברות של ממש.

הבשורה המרה על נפילתו של ברק הגיעה אלי כשלושה חדשים לאחר שסיימתי את תפקידי ביחידה.

מול יחידה שלמה מעוטפת בצער והמומה, הייתי אני בודדה, בין זרים שאינם מכירים את היחידה ואת אנשיה, מתלבטת בין ביקור אצל הפצועים לבין נסיעה ליחידה להתאבל עם כולם.

ברק כפי שהצטייר גם היום בטקס, בעיני ובזיכרוני תמיד – חיוך קטן בזוית הפה ושקט נפשי, ברק שאינו מתרגז ואינו נכנס ללחץ.

וראויים אתם הוריו לשבח - על שגידלתם בן שכזה שאת תכונותיו ינק מבית הגידול במושב, מהבית, מההורים ומהחברה. אתכם בגאווה – על שזכיתי להכירו ובכאב – על שלא יהיה עמנו לעד.

מכתבים נוספים