דויד מהצוות

ברק בשבילי.

ברק – זה חיוך, שמחה פשוטה, צחוק.

ברק – זו עזרה, מרגיע כאבים, דאגה וסיוע.

ברק – שתיית קפה, ועישון סיגריה, שיחות ארוכות, על נושאים מסובכים ועל כלום.

ברק – זו עקשנות, כבוד, ויכוחים והתפייסות.

ברק – זו ביישנות ובדידות.

ברק – זה בטחון.

ברק – זה כאב.

ברק – זו ידידות אמת, האם יש לה תחליף?

ברק – אלה הם שברי זיכרונות.

זכיתי להיות במחיצתו של ברק, כשנתיים וחצי. ללא מליצה אני אומר "זכיתי". מי שמכיר את הווי הצוותים ביחידה, יודע שאלו שנתיים וחצי, היוצרות מעין סיר לחץ אנושי. אנחנו כצוות עבדנו וחיינו בלחצים גבוהים ובמתחים, גם בתקופות, שהיו יכולות להיות רגועות – כאלה היינו. ברק היה יוצא דופן בינינו. אני לא אומר זאת , כיוון שאיננו עוד.

הוא אינו דמות של גיבור, של מנהיג או מוביל, אך זוהי דמות שנתנה לי לעיתים רבות, במודע או בתת ההכרה, ביטחון ועידוד ברגעים שהייתי זקוק לכך. עם הסתלקותו לקח עימו את אחת התכונות הנדירות בבני אדם: אהבת אנשים. ישמשו לי עדים לכך, כל אחד ואחד מן הצוות.

ברק, אתה הלכת, ממך נחסך כעת כל סבל וכאב. אותי השארת עם כאב תמידי, עמום, אשר אורב ומגיח מאחורי מעשים ומחשבות בחיי היומיום שלי.

מאיר ובת-שבע, איילת ורויטל, אני רוצה להיות לכם משענת חזקה ויד אשר יכולה לתמוך ולעזור בכל זמן.

ברק במותו, העלה את חשיבות הערך "חיים", ולכן חובתנו כלפיו וכלפי עצמנו, להמשיך בכל העוצמה ובכל הכוח, כי כך היה רוצה שנעשה.

מכתבים נוספים