ממרחקים – טלי

בואנוס איירס   יום שישי  1.2.1985

הורים יקרים, אחיות יקרות.

שוב אני, אל מול הדפים, מוחה את דמעותי, הימים עוברים והכאב מעמיק. לעולם לא אצליח להוציא. ולו מלה אחת שתאמר לכם מה עצום החלל שנפער בליבי, אבל הרגשות מדברים בעד עצמם.

ברק היה לי עולם ומלואו – אחד ויחיד היה. חבר אמיתי ושותף לכל החוויות, ההתלבטויות והשגעונות. היה מקשיב, מסביר ולפעמים גם מטיף לי והכל בשקט נפשי ובסבלנות.  את רוב חופשותיו מהצבא בילינו יחד ונדמה היה כי הקשר שבינינו לעולם לא ינתק.

אני חושבת שכל מי שהכיר את ברק לא יכול שלא לאהוב אישיות זו – על אחת כמה וכמה הקרובים אליו – מי חשב על סוף נורא כזה?

את מכתבו האחרון קבלתי אחרי האסון, כתב על עתיד מתוכנן, חלם על פגישתנו והנה המות, השיג את החיים הנהדרים האלה והשאיר לי לכתוב על עבר שהיה, על ברק שאיננו.

אני לא רואה את עצמי חוזרת הביתה בלי להיות שנית עם ברק.  אני רואה אותו השכם והערב, מחייך את חיוכו האופייני שאומר את הכל.

משפחה,

משהו נהדר שלא יחזור עוד נגדע באיבו –

מה נותר לנו לבקש אחרי דבר כזה?

אני חושבת שרחל שפירא בשירה מביעה את כל שהיינו רוצים:

 

...מה אברך לו, במה יבורך

זה הגבר? שאל המלאך.

נתתי לו כל שאפשר לי לתת:

שיר וחיוך ורגלים לרקוד

ויד מעדנת ולב מרטט

ומה אברך לו עוד?

מה אברך לו במה יבורך

זה העלם? – שאל המלאך

הנער הזה, עכשיו הוא מלאך

לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך

אלוהים, אלוהים, אלוהים

לו אך ברכת לו חיים!

                                                             אתכם בכאבכם

 

Please reload

מכתבים נוספים
Please reload